ארכיון קטגוריה: Uncategorized

אזרחותו נשללה על רקע פוליטי

ק. ט.

לאורך כל הדרך הוא היה שמאלני. קיצוני לגמרי. ובגלוי, ובפרהסיה. כשהכלל דיבר על לאומיות והרוב שתק שתיקה כהסכמה, הוא לא הפסיק לנקוט בשיטה השמאלנית של כתיבה סאטירית, ואפילו שירה פוליטית. ולא מאמר אחד או שניים, לא שיר פה שיר שם, אלא עוד ועוד כתבים, לאורך שנים רבות. תמיד מתריע ומושחז.

 

הוא אמר שכל אותם הקוראים לעצמם 'לאומיים' אינם אלא ביריונים מיליטנטיים שקבלו חזקה בלעדית על הארץ ועל שפתה. לכן הם יכולים לכנות את האחר בכל מיני כינויים, להוציא מחוץ לחוק אנשים ופעילויות ככל העולה בדעתם. בגלל הכוח שבידיהם והשתיקה של הכלל,  הם יכולים לנקוט מהלכים לא דמוקרטיים,  למרות שקבלו את השלטון באופן דמוקרטי.

 

ובכל זאת, הוא ניסה להישאר אופטימי, ואמר: זה לא נכון שהמדינה שייכת לכוחות הביריונים. גם אנחנו כאן. הארץ מחולקת. אנחנו חלק ממנה. ובכל מצב אנחנו אוהבים אותה אהבה שקטה – בלתי ניתנת לערעור, ללא דגל, או אורגן רחוב, ללא סנטימנטליות וללא חרב שלופה. 

 

ב- 1933 נשללה אזרחותו הגרמנית של קורט טוכולסקי.

יוצאת מהקווים

אני נזהרת לא לצאת מהקווים.

כי מעבֵר לַקּו הירוק יש ערבים

ומעבר לְקו העוני יש מקררים ריקים

ומעבר לקו האדום אין

מים בכנרת.

אז אני נזהרת.

 

אני יושבת עם המפה האילמת של ישראל

וצובעת בצבעי פסטל,

ומשתדלת לדייק ולא לצאת מהקווים.

משרטטת קו ירוק תוחם, ובתוכו שטח ירוק

קו אדום לאדום, גבול ברור לשטחים הצבועים.

העיקר לא לערבב צבעים.

 

אבל הנה בשטח הירוק, מציץ ערבי לא מרחוק;

והנה בשטח מחוץ לעוני, מופיע מישהו כמוני

רַק עם רֵיק (המקרר);

והכנרת יצאה מהכחול והעמוק;

וכולם

צובאים על הקווים

 

ולמרות שאני עובדת בריכוז נחוש

כשאני בוחנת את המפה,

יוצא לי רק קשקוש

אדום, ירוק, כחול. יאוש.

יום השואה ניצח את האחד במאי

ביום ראשון חל האחד במאי. אבל לא בישראל. כאן יחול יום השואה. ומתי האחד במאי? הוקדם. אצלנו התאריך עשוי להשתנות משנה לשנה. לפי חוקי הזמן המקומיים, פיקוח נפש דוחה שבת, שבת דוחה יום השואה, יום השואה דוחה אחד במאי. חד גדיא. שכן לישראל אין גבולות מוגדרים בזמן (המועדים), ממש כשם שאין לה בחלל (הטריטוריה)

 

הפטיש האדום

תחת הסיסמה פועלי כל עולם התאחדו, התפצלה צעדת האחד במאי התל-אביבית למסלולים נפרדים ולימים נפרדים. יחד עם זאת היה לכולם מן המשותף – הם לא חלו באחד במאי.

ביום שישי 29 באפריל יצאו לדרך צועדים בשני מסלולים עיקריים: ההיסטורי (בית הועד הפועל) ולצידם האיגוד המקצועי הגדול במדינה, ההסתדרות; החדש, משכונות הדרום, ולצידם האיגוד המקצועי המתחזק – כוח לעובד.  נקודת מפגש נרשמה בגן מאיר. למחרת, בשבת, 30 באפריל, יצאו לדרך צועדים יהודים וערבים ולצידם האיגוד המקצועי מען.

המוני העמלים, החלכאים, הנדכאים ו/או חדורי האידיאולוגיה, חדורי קום התנערה, קבלו דוגמא ומופת לַצורך להתארגן: תארו לכם את האפקט שיכול היה להיות למצעד אחד מלוכד, לעומת זה שהתקבל מסדרת קבוצות מקוצצות. כמו ההבדל בין אפקט האגרוף המיוחל לבין זה של קומץ האצבעות שנפרדו ממנו.

 

יתכן שההתפצלות הזו הייתה בלתי נמנעת מרגע שישראל הפקיעה את האחד במאי השנה, והציבה בו את יום השואה. לכאורה, בלתי אפשרי, כי תאריכים אינם רכבות ולכן אינם יכולים להתנגש. הרי האחד במאי הוא חג שמועדו כלול בשמו, ומטבע הדברים הוא מגיע מדי שנה בדיוק אחרי אפריל. אבל כאן נכנס לתמונה ההוקוס פוקוס של לוח השנה הישראלי (ולא היהודי!):

על אף הכלל כי חגים שנקבעו לפי הלוח האזרחי, חלים תמיד באותו מועד.
חגים שנקבעו לפי הלוח העברי חלים אף הם תמיד באותו מועד ׁ(עברי). החגים היהודיים, אם הם מתנגשים בשבת עוברים – בשעת הצורך – שינויים כגון עירוב תבשילים והוספת או הורדת ברכות.

אבל חגים של החילוניים בישראל דינם שונה. לכאורה הם חלים לפי הלוח האזרחי (כגון האחד במאי), אלא אם כן זה לא נוח לדתיים. אם ימי הזיכרון לחללי צה"ל ו/או לשואה, חלים בשבת, הישראלים מתבקשים לדחות את הצער ליום אחר. זאת למרות שתשעה באב, למשל, יום האבל היהודי, לא נדחה מפני השבת, על אף שאין כבר אנשים שבני משפחתם נפגעו במועד זה.

אז אם דוחים – השאלה היא למתי. ואם זו השאלה, יכולות – כמובן – להיות תשובות שונות. ובאמת יש. יש המקדימים ל- 29 באפריל, אחרים ל- 30 באפריל, ועוד היד נטויה. וכך נפוצה שארית הפליטה של חוגגי חג העובדים הקנדי החשוב האחד במאי  ונדחקה על ידי השואה. ואילו צועדי האחד במאי משגשגים ומצליחים לשמור על מסורת ההתפצלות. אמנם הם מעטים, אבל נפרדים.

 

 

יום הזיכרון שוב הפתיע את מכבי

 

רגע, רגע, בדיוק נכנס לי יום הזיכרון

איך קורה שיום הזכרון חל בתאריך לא מתוכנן, ומתעקש להתנגש עם היורוליג? מה, כשקבעו את המשחקים לא היה לנו לוח שנה?

 

רגע, רגע, עוד אל תכריזו מדינה. שבת

לתומנו חשבנו שלוח השנה מתנהג בצורה מסודרת. לכן כולם שלפו יומנים, תיאמו תאריכים, הקפידו שלא יפול על שבת, המוני אוהדים רכשו כרטיסים, סימנו את המועד, ערוצי טלוויזיה ערכו את לוח השידורים בהתאם, ופתאום, רגע לפני, נודע למכבי שיהיה יום הזיכרון. מלבד, כמובן, שאלת השאלות "מתי יוצא החג השנה". שהרי מדובר בלוח עברי המתורגם ללוח האזרחי. אבל מסתבר שאפשר לחולל ניסים ומהפכים גם בלוח האזרחי, שאין לו כל קשר למקורות היהודיים או הדתיים. היכולת הלאומית המופלאה הזו לשנות את הזמנים החלה מבעיית יום העצמאות.
ביום שישי ה' באייר תש"ח, בשעה 16:00 הוכרזה מדינת ישראל.
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, נשא את ההכרזה, כל בית בישראל היה צמוד למכשיר הרדיו "….. הוכרז על הקמת ….."
היה זה יום שישי, ערב שבת מלהיב מאין כמותו והמונים יצאו וחוללו ברחובות ללא חשש חילול שבת. מנקודת המבט שלהם הם חוֹללו, לא חיללו. היום הזה נקבע כיום חג: יום העצמאות.
לכאורה, מאז נחוג החג מדי שנה, בתאריך בו הוא חל, כפי שיום ההולדת הפרטי חל ביום שהוא נופל מדי שנה. אבל בישראל נזכרו לפתע שלא יפה להקים מדינות בימי שישי, כשהשבת עלולה להיכנס בכל רגע ולהיתקל במדינה הצעירה שבדרך. זה גם מאוד מפתה, קטינה ממש.
ליהודים יש ניסיון ארוך שנים בחגים שחלים ביום לא מתאים. מה עושים כשפסח נופל בשבת או יום כיפור בשישי? במקרים כאלו יש סידור שאלוהים מסכים לו, מיני "עירוב תבשילין" ותפילות מיוחדות. אבל בעניין יום העצמאות לא הגיעו להסכמה מדאורייתא, ואז תוקן בכנסת החוק ו"הוזז" יום העצמאות בעדינות ממועדו המקורי.
עד 1957 נחגג יום העצמאות במועדו. כן כן, זה קרה פעמיים בשבת ופעם אחת ביום שישי. אבל ב-1958 "הוזז" החג לראשונה וב-2004 הוזז לאחרונה כך שנותרו רק שלושה ימים בשבוע בהם "מותר" לחגוג את יום העצמאות: שלישי, רביעי, וחמישי. 
יש גם הסבר לצמצום: בחגים הדתיים יש שבתון, ואסור למאמינים לטייל ולבלות, ממש כמו בשבת מן המניין. לכן זה לא משנה להם באיזה יום בשבוע חל החג. ואילו ביום העצמאות יש יום כיף. אבל אם הוא חל בשבת הדתיים מפסידים. הם רואים את כל עם ישראל מטייל בארץ ישראל ואילו הם נאלצים להישאר בבית עם תורת ישראל. וכך ירדה השבת מסדר היום של העצמאות. גם יום שישי משאיר את הדתיים עם חצי יום לפני שצריך לסגור את המנגל ולדהור הביתה, כדי להשיג את השבת. כאן לא תמה ההתחשבנות. מאחר ויום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, ובטקסים שלו משתתפים רבנים, הם לא מוכנים להפסיד את האירוע. ולכן, גם יום הזיכרון לא יחול בשבת. לכן צריך לשוב ולמצוא מקום בלוח השנתי של כל שנה, להכניס את שלושת הימים יחד, ולא בשבת. צא ולמד: כשאומרים לילדים בביה"ס ש"היום יום העצמאות" הכוונה היא בעצם שאולי זה לא ממש היום, אבל היום מותר לחגוג, לפי הפשרה הקואליציונית. קצת כמו ילדים שנולדו ב- 29 בפברואר, והם חוגגים בתאריך רק אחת לארבע שנים.
אגב, את יום העצמאות הממשי (זה שהוקמה בו המדינה) אי אפשר היה לקיים לפי המצב הקואליציוני דהיום. שהרי אז ההמונים פצחו בריקודים ודהרו ברחובות, והשבת נכנסה בלי להפריע להם.

והנה השנה חל היורוליג ביום הזיכרון, וגם אם הגויים מוכנים להזיז ביום, אין כאן פתרון. כי כאן שולפת ישראל את החידוש השני שלה במניין הימים: כל יום נמשך 24 שעות, מלבד ימים שמתחילים לפי הדת והקואליציה כמה שעות קודם. הימים המתארכים הם תמיד אלו המקצרים את ימי הבילוי ומעבירים אותנו למצב של דום-שתיקה.

א' והנטיות של העיתונות – התפנית בסיקור א', מאז בית הנשיא ועד אורטל בן דיין

א'. אודרי הפבורן

האם א' ניהלה רומן עם גבר נשוי? איש לא הציג כך את פרשת קצב. הנשיא שלנו קצב זכה לסיקור עיתונאי מטורף היקף. היה בכך תשלום שתיקה על שנים שעיתונאים ידעו על מעלליו ולא פרסמו. רגע לפני מינויו לנשיא באה א' ממשרד התחבורה בדברים עם עיתונאים אחדים. זה היה הרגע לצפירת אזהרה: אנס בפתח בית הנשיא! אבל כלב השמירה של הדמוקרטיה כשכש בזנבו, והתיישב בצייתנות למרגלות השלטון: מישהי מספרת, אבל אין תלונה במשטרה, אין מסמך, אין אפילו וידאו של המעשים. אחרי הכל הוא מועמד לנשיאות והיא סתם א'. אז איך אפשר לפרסם? מי ישמור על כלב השמירה וזנבו? מה, הם יכולים לתלות יהבם בכמה עורכי דין מהשורה הראשונה? ומה עם יחסי עיתון-שלטון?

משנפרץ הסכר הגיעו איתו גם פרסומי ההשמצות על המתלוננות. לפתע אפשר לפרט מה אומרים האשמים ובאי כוחם, גם ללא מסמכים. הרי המתלוננות מכלות את כוחן במאבק העיקרי, המאבק באנס, ומן הסתם אין להן אנרגיה וגם לא משאבים לבזבז כדי לבחון את הפגיעה בכל פרסום.

ובכלל, כל הבנות הללו העונות לשם א'. אולי הן הוזות, אולי מתלבשות שלא כהלכה, ובכלל, זה לא אנחנו אומרים, הצד השני הכפיש ואנחנו רק מפרסמים, שלא כמו כשא' אומרת ואנחנו נמנעים מלפרסם.

העצם הגדולה שקיבלה העיתונות מהקצב, השביעה את רעבונה לתקופת מה, ועכשיו אפשר לשוב ולבחון האם כבר מותר לומר על א' העכשווית שניהלה רומן עם גבר נשוי? אולי עכשיו כבר מותר לחזור לטרמינולוגיה המכפישה הקבועה הנדרשת למונחים קליטים כמו 'זונה' ו'נעלבת'?

 

א מבית הנשיא. גילוי וכיסוי בתקשורת

נראה שכן. אורטל בן דיין, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, שאמנם אפשר לכנותה א', אבל התייצבה בשמה המלא ועם גרסה ממוסמכת של פרשת יחסים עם בעל מרות, ג', מרצה שלה באוניברסיטה, זכתה לפרץ של גידופים נוסח ערכי המשפחה הישנים ואף הוכרזה כ'זונה'.

כי די, לתקשורת נמאס להיות שוב במה לאישה שהייתה אובייקט ליחסי ניצול ושוב לעמוד לצידה. למה לא לגוון? למה לא לשוב לחיק החם של ההרגלים הישנים? למה לא להכפיש את א' החדשה? למה לא להציג את המעשה כ'רומן' (למרות שעל פי החוק זהו ניצול יחסי מרות) ?

כאן, שלא כמו במקרה של א' מבית הנשיא, חשבה התקשורת, מתאים לשלוף מהמחסן את התיאור "ניהלה רומן עם גבר נשוי" למרות ש ג' לא היה נשוי בעת האירועים, אלא פרוד למעלה משנה, ולמרות שאין זה רומן שכן החוק אוסר על ניצול יחסי מרות, ומכאן ברור שלפי רוח החוק לא היא זו שניהלה את ההתרחשות.

 

כידוע, לא מוכרחים להיות נשיא כדי להיות בעל מרות. ג' לא היה נשיא, אלא מרצה באוניברסיטה, בעל יכולת להרים ולהפיל סטודנטית שלו. ג' בחר לקרב ואז להכפיש או בלשון פחות נקייה "ללכלך" עליה במסדרונות המוסד, באוזני מוריה וחבריה ללימודים, להצר את צעדיה, להפוך את המשך לימודיה למאיימים ובלתי נסבלים. שנתיים (!) תמימות המשיך ד"ר ארן בהטרדה ו"בהפצת מידע אינטימי על אדם ספציפי".

האוניברסיטה בחרה לעטוף את הפוגע ולאתרגו. כפי שעולה מרשימתה של אורית קמיר תחת הכותרת הקלות הבלתי נסבלת של ההחלטות בענייניהם של אייל בן ארי וגדעון ארן באוניברסיטה העברית  ביטלה האוניברסיטה החלטה משמעתית חזקה של טריבונל משמעתי לטובת הסכם גישור פשרני וחיוור, שבו "הוא הודה שהוא קיים יחסים אינטימיים עם תלמידה שהוא לימד; הוא הודה שהוא שוחח עם אנשים אחרים במחלקה שלו, לרבות מרצים אחרים שלימדו את המתלוננת אף הם, על יחסיו עם המתלוננת; הוא הודה ששיחות אלה התנהלו לא רק במהלך הקשר אלא גם בשנתיים שלאחר סיומו; הוא הודה שעשה זאת בהתעלם מבקשותיה של המתלוננת לחדול מכך; הוא הודה שלאחר סיום הקשר עם המתלוננת הוא המשיך לנהוג בה ולהתבטא כלפיה "בדרכים לא ראויות שגרמו לפגיעה בה"; הוא הודה שהוא התבטא באוזניה ובאוזני אחרים באופן שפגע בשמה הטוב וגרם לה לחוש מאוימת, לאחר ששמע שהיא עומדת לפרסם רשימה על הקשר שהיה ביניהם ומתוך ניסיון למנוע זאת […] למרות שהובהר מעל לכל ספק, אפילו לדעת המוסד, שהנילון נהג באופן לא הולם – הוא יצא ללא פגע כלל. "

אחרי שהותר להכפיש, לאיים, לפגוע וכל זאת בריש גלי, ולא לשלם כל מחיר, הצטרפו עיתונאים אחדים, טוקבקיסטים ואפילו האוניברסיטה עצמה להשלכת בליסטראות על הקורבן, החל בהפרת החוק הבוטה של הנציבה למניעת הטרדה מינית באוניברסיטה העברית, כפי שהיא עצמה כותבת ברשימתה ב'העוקץ'

שחיזקו את דבריהם ואף הסבירו אותם תוך הכפשה בכינוי 'נעלבת' (הפלא ופלא, גם הכפישו, גם השמיצו ובמקום להודות להם היא נמצאה, לדעתם נפגעת).

מכאן ועד לעליהום של גדודי טוקבקיסטים הדרך קצרה כמו הבל נשימתו של פר חמום.

 

תעלומת ה"למי אתה קורא זונה"  ולמי "קורבן הטרדה" נאלצת להפעיל את שיטת 'מצא את ההבדלים'. נראה כי ההבדל המהותי אינו זה שבין א' מבית הנשיא לבין אורטל בן דיין. ההבדל הוא בין קצב לבין גדעון. כדאי לבחון כמה עיתונאים חשובים קרובים בתודעתם למלייה של קצב, וכמה קרובים נפשית לאנשי אקדמיה. מיהם חבריהם ואנשי משפחתם של שני הנאשמים, ועם איזו קבוצה חשים עיתונאים בבית.

האם עירית לינור היתה מעלה בדעתה, בהכרה או שלא בהכרה, לכנות את א' ממשרד התיירות זונה? בשום אופן לא!

האם יאיר לפיד היה מגן על אמירה כזו וטוען שראשית אין מדובר בקביעת עובדה (עסקה בזנות) אלא בקריאת גינוי סתמית, ושנית כי אין מדובר בקריאת גינוי ספציפית, אלא באופן הגינויים הסדרתיים של לינור? מעניינת גם החזרה שלו על טענות הגבר הנשוי, ולא ברור אם מחמת רשלנות או מחמת טעמים של חיזוק גרסת לינור, זו שהוא מתרץ אותה בטענה שזהו הלקסיקון שלה דרך קבע, ומחמת הסידרתיות באופן הדיבור אין לראות בכך פגיעה.

האם יתכן כי יש יותר עיתונאים החשים בבית במלייה של גדעון ארן, מאלו החשים כך במלייה של אורטל בן דיין? אין לי סטטיסטיקה, אבל גם אין לי הסבר אחר לסוג הכשלים הלוגיים של הטענות להגנתו/הכפשתה.

 

לזכותנו ייאמר שהיום כבר לא מעלים נשים מכשפות על המוקד, אבל בהחלט מטעימים אותן מעט מחומן של להבות הלוכחות את כפות רגליהן.

העובדים הסוציאליים ורטוריקת השוק החופשי

 

שוק חופשי

 

 

העובדים הסוציאליים נאבקים על שכרם של חבריהם שנזרקו לעמותות. אם המדינה תצליח, היא תפריט גם את השאר. נפטרתי ולא שילמתי. לכן המאבק על השכר בעמותות הוא גם על השכר שלהם בעוד זמן קצר

 

שוק מאורגן

כולם מסכימים ששכר העובדים הסוציאליים הגיע לשפל, ושהם יכולים להיות חברים של המטופלים שלהם מבחינה סוציואקונומית. כולם גם מסכימים שבאמת מגיע להם תגמול על עבודתם, למרות שהמדיניות הישראלית מעודדת דווקא תגמול על ניהול, ולאו דווקא על עבודה. כולם גם מוכנים לחתום בפועל על הסכם שאיכשהו מתגמל אותם על העבודה המפרכת. אבל רק בתנאי שלא כולם ייהנו מזה. משרד האוצר מתעקש לקיים מצוות הפרד ומשול גם בעובדים הסוציאליים. הוא מתעקש שישאירו בשטח את חבריהם בעמותות בשכר הרעב המשפיל שלהם. אחרי הכל, מדובר בעובדים שעד לא מכבר היו חלק מהממסד הממשלתי והמוניציפלי, ואנשי האוצר עמלו קשה כדי להפריט אותם משם לכל הרווחות. ועכשיו, לאחר שנוִפנְפו בהצלחה מרשימת מקבלי המשכורות של מוסדות המדינה, פתאום הם מבקשים את שכרם האבוד. אנשי האוצר לא מתבלבלים, הם שולפים מנדנם את אקדח 'השוק החופשי'. לטענתם, העלאת משכורתם העלובה של העו"סים בעמותות, היא 'התערבות בשוק החופשי', מהלך הנחשב למגונה בהרבה מתשלום שכר-רעב או מניצול מנוול רגיל. אלא שלמעשה ההתנגדות הזו עצמה היא התערבות בוטה בשוק החופשי. הרי משרד הרווחה (שהוא למעשה המעסיק של העמותות שמעסיקות את העובדים – להלן 'המעסיק') מעוניין ואף מצהיר בפרהסיה, שהוא מעוניין בשמירה על שיוויון בין העו"סים לקבוצותיהם. שר הרווחה, כחלון, ממש מבקש לשלם לכל העובדים הסוציאליים באשר הם. מי כמוהו יודע שמדובר בקרב בלימה, וכי אם יצליח האוצר לדלדל את המופרטים, תתפשט מגיפת ההפרטה גם לעו"סים שעוד נותרו לו, והם צפויים להתאחד עם חבריהם המקופחים בעמותות. והנה האוצר מתערב במו"מ בין 'המעסיק' לבין העובדים. גם מתערב, גם מפריע, וגם מטרפד. לא מספיק שהוא מאיים בשוטים ובעקרבים של השוק החופשי על עובדי ישראל, הוא גם נושא את השם המשוקץ לשווא. בבחינת מניפולציה בתוך מניפולציה. לא שיש כאן חידוש גדול, הרי כולם מעסיקים יח"צנים בוגרי אורוול האמונים על הדאבל-טוק, אז למה לא לנצל הזדמנות כדי להגיד הכל טוב, ולהתכוון אבל לא לכם?! המדינה (לא רק שלנו) דוגלת בשוק חופשי כרטוריקה שיווקית. אבל בפועל היא רגולטור שמכוון את זרימת ההון: הנחה בחשבון המים לדנקנר (רק מיליונים אחדים), העברת עתודות גז, העברת אוצרות ים המלח, העברת כספי הפנסיה שלנו כהשקעה – הכל לידיים מעטות. התערבות בשכר הבכירים – לא! התערבות בשכר המינימום – כן! התערבות בהוצאות מיליארדים מישראל – לא! התערבות בכניסת עובדים לישראל – כן!

מכאן, שאף אחד לא רוצה שוק חופשי. אבל יש האוהבים לסנגר עליו תוך שהם נהנים מהטבות, ומהגבלות לאחרים.

או: למה הפרטת העובדים הסוציאליים היא שוק חופשי, ושמירתם על כוח המיקוח לא?

המחיר עולה והפלנגות משגשגות

 

פרעות

בית

"אני לא אחראי על הפלנגות לא מצד זה לא מצד זה" אמר רון נחמן, ומיהר להטיל את האחריות לפיגוע באיתמר על השמאל. מי  בדיוק? לא חשוב, כי זה תמיד עובד. יש פלנגות של אללה אכבר, וההסבר לקיומן פשוט, הם ערבים. ויש פלנגות תג מחיר, וגם ההסבר לקיומן פשוט, יש להם להט נעורים נקמני, ותזרים מזומנים אדיר של גורמים זרים, אמריקאים, המעדיפים לממן את האלימות של אחרים ולשלוח את ילדיהם שלהם לאוניברסיטאות נחשבות הרחק מישראל המוטרפת.

עומד לו רון נחמן על רקע הצילומים המזוויעים של האסון, ומשסה את הציבור בישראלים השמאלנים שהוא לא סובל. רק רגע, נחמן, תן להתאבל. יש כאן משפחה שנהרסה. נכחדה חלקית. יש ילדים שנותרו יתומים ועומדים לחוות טראומה שקשה להתאושש ממנה, ואולי אפילו בלתי אפשרי. מה דחוף לגזור קופון? האם מממני ההתנחלות כבר התקשרו ובקשו להגדיל את הלהבות?

ובאמת, תוך אפס זמן התארגנו הפלנגות היהודיות שגם להן אינך אחראי, ופרעו פרעות בישובים פלשתינים. וזוהי רק ההתחלה, מבטיחים קובעי המחירים על התג, חווארה ובורין תחילה, והשמים הם הגבול.

הבה נאמר את האמת: הערבים הביאו את הפוגרומים הללו על עצמם. הרי לא במקרה הם הקימו כפרים דווקא ליד התנחלויות, במרחק זריקת אבן. הם אפילו לא הסתפקו בכפרים. ממש בלב ארץ ההאחזויות היהודיות הם הקימו את שכם, וחמור מכך את חברון. זו העיר שבלבה רחוב השוהדא. אם זו לא התגרות, אז כנראה שגם כל השאר לא.

עכשיו לא נותר לנו, הישראלים בתחומי המדינה, אלא להמתין ולראות איך ינהלו אנשי הפלנגות את המערכה, וכמה מילדינו יאלצו להגן ועל מי. על החמאס אנחנו יודעים מי מפקד, אבל מי מפקד על הפלנגות שלנו?!

וברגע האחרון: הממשלה החליטה שגם לה תג מחיר: היא תבנה 500 יחידות דיור. איזה יופי, לאור מצוקת הדיור זה הצעד הנכון. האם תהיינה הדירות לכלל אזרחי ישראל, אולי דווקא לחיילים המשתחררים לשוק שבו הדירה דוהרת ובורחת מהם?

לא, מסתבר שהדירות ייבנו בשטחים. על הצורך של מי ושל מה הן עונות?

תסתירו לנו את המציאות, בבקשה

 

ירמיהו הנביא. לזרוק לבור!

מאוד מרגיזים השמאלנים מחרבי המסיבות, המפריעים לתחושת האופוריה של עוצם ידנו, ומתעקשים לראות את הסכנה. לא נעים. לכן השליכו את ירמיהו הנביא לבור, לכן השליכו את חנוך לוין מהבמה, לכן רוצים להשליך את השמאל ועדות חקירה פרלמנטריות

המלחמה בשמאלנים נעצרה לרגע, אולי בשל בהלה זמנית בעקבות פרשנות  היועץ המשפטי לכוונת חברי הכנסת :  הבה נפגע בזכויות יסוד כגון חופש הביטוי, חופש המצפון וחופש ההתאגדות, ובלבד שנעצור את המציאות. נוח לנו, אנחנו בקונצנזוס, שוב אנחנו חשים ש'אום שמום', ורק אירגוני זכויות האדם האלו משביתים לנו את שמחת בית השואבה. שוב ושוב הם מראים לנו את פרצופה המדכא של המציאות. ואנו יוצאים בקריאה פטריוטית: יוסתר השמאל!

כדאי לדעת שלא מדובר בקטנות. הנה לא מכבר, בשעה שישנו תוך ידיעה שמובראק לעולם ועד, הלך אסף אדיב ופרסם במגזין האינטרנט "אתגר", כי "האופציה של הנצחת משטר מובארק אינה אלא אשליה".

ולא רק הוא הפר את חיק הנינוחות החמים. חנוך לוין מילא את התפקיד הזה בין שתי המלחמות – ששת הימים-יום הכיפורים. ישראל היתה באופוריה, אנחנו יכולים לכבוש את העולם בפחות משבוע, או כמו שלוין קרא לזה "מלחמת 11 הדקות". ישראל גם ידעה שיש לה ביד משהו הקרוי כוח ההרתעה, משהו שהושג בדין ובעוצם ידנו. ולכן, הסכמנו בינינו, לא נשקפת לנו סכנת מלחמה.

 

 

אבל באוגוסט 1968, שנה אחרי שהפכנו לגיבורי על, הציג חנוך לוין בתל-אביב את 'את, אני והמלחמה הבאה'. הוא  חזה את המצב המתמשך של חרדת מלחמה מתמדת הרובצת על כל ישראלי:

 

כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה –

את ואני והמלחמה הבאה.

כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –

את ואני והמלחמה הבאה.

 

התחזית המדוייקת של תחושת מלחמה שתלווה אותנו מאותו רגע ואילך הביאה להתקוממות אנשי ה'עוצם ידנו' שסקלו את הנביא בתארים שמאלן ובדרישות להוריד את השיקוץ מעל הבמות.

אז הכביד אלוהים את ידו והוריד עלינו את אסון יום הכיפורים. כתוצאה מכך אימצו אנשי הימינה-ימינה את ההבנה של לוין כי מלחמה היא בלתי נמנעת, ושוב – באיחור אדיר ותוך הוצאת הנבואה מהקשרה.

 

אל יכולת הזו לראות נכוחה, מצטרפת ההעזה לומר דברי אלוהים חיים נוכח כל הקהל, קצת כמו "אתה האיש" שהטיח נתן הנביא בדוד המלך.

אז מה עושים נגד החוצפנים חושפי האמת הללו? ועדות חקירה. גדולי האומה של הימין הפרלמנטרי יחקרו את מקורות המימון של ירמיהו הנביא. וכך ישתיקו את אותות האזהרה ואת הכתובות על הקיר ואפילו על הכותל.

הפעם נעצר המצוד ברגע האחרון, ונותר לעשות רק עוד צעד אחד: בחזון אחרית הימים, תאמר המדינה לנביאיה: אל תחפשו מקורות מימון, אנחנו נממן אתכם. וכך, רגע לפני שיגור זאב עם כבש, תעביר המדינה משאבים לחוזים ולגדולי הרוח של השמאל, ויסגרו סופית את הבור של ירמיהו.

 

 

 

 

דרוש מנהיג שיקסים אותנו

איפה מסתתר המנהיג הבא של השמאל? אולי זה לא צודק, אבל בפוליטיקה, כמו באהבה, בוחרים במקסים, לאו דוקא בראוי. ואז או שהוא עומד בתקוות, או שהוא משאיר אותנו לבד עם ארבעה ילדים ובלי מזונות

 

 

מפלגת העבודה נותרה יתומה, והמון אנשים מחפשים לה מנהיג. ואם אפשר, הם מקווים, שיהיה מנהיג לא רק לעבודה, אלא כזה שכל השמאל ילך אחריו. מנהיג כריזמטי שיגרום לגאות המיוחלת של המוני מצביעים בקלפי, וישנה את המפה הפוליטית.

כולם מחפשים. לא יתכן שאין לנו מישהו כזה, אולי לא חשבנו על מישהו, אולי הוא ממש כאן, מעבר לפינה ולא שמנו לב. עוברים על רשימות, מנסים לדלות מהזיכרון, מישהו שכבר היה ונח קצת, מישהו שהיה בצבא, מישהו שהיה בעולם, נו, את מי שכחנו?!  צריך רק לפקוח עיניים, וכבר תבוא הישועה. מחפשים חברי הכנסת, מחפשים צעירי המפלגה, מחפשים אפילו אנשי עסקים כמו ארגל מרגלית, יחד עם אוהדים כמו רות חשין, הם חברו יחד. הם חותרים ללא ליאות ולא חוסכים מאמצים,  הכל כדי למצוא את המנהיג המושיע, זה שיחזיר את מפלגת העבודה לימיה הזוהרים. רצוי לימי בן-גוריון ממש. כשם שבמרצ מחפשים מנהיג שיחזיר את המפלגה לימים הסוחפים של שולמית אלוני.

אז איך באמת מוצאים מנהיגים? היכן הוא אותו אדם שההמון מתמסר לו, נותן לו את קולו ובוחר בו מכל האחרים? איך, למשל, מצאו את טוני בלייר, את ביל קלינטון, את צ'רצ'יל, את בן-גוריון? את שולמית אלוני?

זהו, שלא מצאו אותם. הם מצאו אותנו. מסתבר, למרבה התסכול, כי מסלול ההנהגה לא עובר דרך מודעות דרושים, וגם לא דרך מבדקים לקבלה לעבודה של ההיי-טק. אולי מפתיע, אבל הכיוון פשוט הפוך. המפלגה לא מוצאת מנהיג, אלא המנהיג מוצא מפלגה. הנה אובמה. צעיר מוכשר וכריזמטי, שהלך לפוליטיקה. קודם נבחר כסנטור, ואז קיבל החלטה גורלית ללכת על הנשיאות. הוא אסף סביבו תומכים ואוהדים, ובגיוס כוחות משותף יצא למסע המשוכות כל הדרך מאילינוי אל הבית הלבן.

גם טוני בלייר בא מיוזמתו,  הקסים את הלייבור, הקסים את הציבור הבריטי, והפך למנהיג הנבחר. בן-גוריון החל לתכנן את דרכו לצמרת עוד בנעוריו בפלונסק, יחד עם יצחק בן-צבי. אף מפלגה לא רצה לחפש אותו. להיפך, הוא ניהל מאבקים ותפס את ההנהגה. האם השמאל מצא את שולמית אלוני? לא. היא היתה ח"כית שנועזה לעזוב מקום טוב במפלגת העבודה, ורבים נהרו אחר ההנהגה שהציעה.

במפלגות הישראליות, כל המפלגות, רבים באים לחפש מלוכה, אבל לא מוצאים אפילו אתונות. הם פשוט לא קונים את לבנו. אולי זה לא צודק, אבל בפוליטיקה, כמו באהבה, בוחרים בַצָּ'רמר, ולא באידיאולוגיה שלו. לא נעים להודות, אבל אנחנו לא מצביעים אחרי שקראנו בקפידה את מצעי המפלגות ואת כתבי ברל וז'בוטינסקי ושקלנו באופן רציונלי את כל השיקולים, אלא נפלנו בהסכמה בפח של הכריזמטור התורן. נכון שכולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את תורת האבולוציה והפילוסופיה, אבל ברגע האמת – תמיד בוחרים את המקסים והקוסם. ואז או שהוא עומד בתקוות, או שהוא משאיר אותנו לבד עם ארבעה ילדים ובלי מזונות. כך נפלה רוסיה בשבי קסמו האפל של רספוטין; כך בחרו הילדים ללכת אחרי החלילן מהמלין אל תוך מי הנהר וטבעו,

ממש כמו אורפיאוס, שאיש לא עמד בפני נגינתו בדרך לשאול. כך המנהיגים שלנו מושכים אותנו אחריהם אפילו ללא ידע בסיסי במוסיקה.

מחנות מעצר לזקנים

אמא, איתך עד 150

 

בסין מתכננים חוק שיחייב את הילדים לטפל בהוריהם. הם מזדקנים, זקוקים לטיפול ולתשומת לב. ואילו הילדים רחוקים, מתקשים להתפרנס ומתגוררים בדירות קטנטנות. הם צריכים לוותר או על פרנסה, או על דיור, או על הטיפול בהורים. המדינה לא מטפלת לא באלו ולא באלו. אבל היא מוכנה להשקיע בחקיקה.

סין רחוקה, אבל מסתבר שגם בישראל יש חוק כזה, מראשית שנות החמישים. הזקנים (שמסיבות פוליטיקלי קורקטיות מכנים אותם קשישים או הדור השלישי או גיל הזהב), הפכו למצרך מכניס. חברות כוח אדם מייבאות מטפלים ומטפלות, מוסדות מקימים בתי גיל הזהב, דיור מוגן ושאר כותרות אופטימיות למציאות שוברת לב. אם אתה אדם זקן, שאינו מתפקד, שזקוק להליכון ומטפלת כדי להגיע לשירותים וגם אז לא זוכר למה הגעת לשם, שאינו יכול לאכול בכוחות עצמו, שרובץ ימים תמימים באפס מעש ובאפס חשיבה, שסובל כאבים פיסיים ונפשיים, שמתגעגע לזיכרון חבריו שנפטרו לפני שנים, לזיכרון ימים בהם גופו היה ולו לרגע נינוח וללא כאב, המתפתל ביסורים קשים – אם אתה במצב כזה קרוב לודאי שתגיע לאחד המוסדות הגריאטריים. כאן מאפסנים את הקשישים כמו בסרטי מד"ב, ומוודאים שלא ילכו לעולמם. לא בדרך הטבע ולא בכל דרך גואלת אחרת. למעשה, מי שהגיע למקום כזה נגזר דינו לרצות מאסר אינסופי ללא חנינה.

אם חשבתם שמערכת הבריאות בארץ אינה מספקת את כל הטיפול והטכנולוגיות הדרושות, הרי כשמדובר בזקנים סיעודיים המצב מתהפך. לא שיש להם חיי איכות, אבל בהחלט עומדת עליהם מערכת שלמה (ויקרה) המופקדת על משימה כלכלית חשובה: לא לאפשר להם ללכת מהעולם. לחץ דם, מצב הלב, בדיקות דם, כל אלו מנוטרים בקביעות. משהו לא תקין? מיד יוסיפו להם את התרופה הדרושה. ולא, חלילה, שהם יכולים להחליט אם לקחת או לא. הם בגדר 'מטופלים', ממילא מישהו 'מכניס' להם את סל הכדורים היומי שאינם יכולים לבלוע בכוחות עצמם, ואף לא לזכור מיהו ולמה הוא.

ולמה כל ההקפדה? כי הזקן שלנו צבר במהלך חייו רכוש. יש לו דירה, יש לו רכב, אולי חסכונות. את כל אלו מוצצת מערכת התמיכה הגריאטרית המופרטת. ואם, חלילה, ילך לעולמו לפני תום ההון הצנוע – הם יפסידו. וכידוע, חובת הנאמנות של המנכ"לים והמנהלים של החברות האלו, הוא קודם כל לחברה. ואם יכלה המטמון? לא נורא. בשביל זה יש ילדים.

גם הילדים עובדים, אולי אפילו רכשו דירה, ויש להם הכנסה. אז למה שלא להפנות גם את ההכנסה הזו לחברות האיחסון?

וכך מגיעים הילדים (בני 60, 70) לבקר ומצטמררים לראות ישות אנושית ספוגת סבל ומושפלת, שאינם מצליחים לזהות בה את הוריהם. ההורים מתחננים לשים קץ, להפסיק להאריך את הסבל. הם לא מבינים מיהם כל אותם אנשים, אלו שתוקעים בהם מחטים או מערים אל גרונם כדורים ואלו המחייכים אליהם וקוראים להם אמא/אבא.

ילדה. מורישה לך את הטיפול באמא שלי

דבר אחד הם יודעים בוודאות: מן המחנה הזה הם אינם יכולים לברוח. לא לעולם הזה ולא לזה שכולו טוב.