צבא השם ישמור

 מנקודת המבט של הדתיים בישראל יש המון פלגים ותת כתות, אבל מנקודת המבט של הישראלים הדתייים שלנו מתחלקים לשתי קבוצות:

הדתיים המתנחלים – שמשתלטים על נדל"ן בשטחים ופועלים כצבא עוין;

הדתיים הישראלים – שמשתלטים על החופש החילוני ופועלים כצבא עוין.

(אילו היו משרתים בצבא היו מתחלקים לשלוש קבוצות, כנהוג בצה"ל).

מה שמשותף לשתי הקבוצות, מלבד האמונה שהם פועלים מכוח ישות טרנצנדנטית, היא האמונה שהם צריכים לשנות לנו את החיים כדי שנוכל לשרת אותם במסירות ובלי טרוניות.

 

הדתיים המתנחליים לומדים את השיטות לקמת מדינה והפעלתה, ואת השיטות להשתמש במדינה שלנו לקידום ענייניהם על חשבוננו. עד כה הם רשמו כמה הצלחות מרשימות: הם הצליחו לתפוס שטח אדמה נרחב, ולאלץ את מדינת ישראל לוותר על בניית דיור ציבורי לתושביה לטובת הקמת ישובים חדשים עבורם בלבד; לוותר על סלילת כבישים ושיפור מפגעי תחבורה בתחומה, לטובת כבישים חדישים לכל גבעונת בשטח שלהם, לפי בקשתם; לוותר על פתרון בעיות העוני לטובת רשימה ארוכה של מקבלי שכר לאנשי הקבוצה המתנחלית; לוותר על קיצור השירות הצבאי לטובת שמירה של צעירי ישראל על פעילות היומיום של המתנחלים.

על מה שומרים החיילים הישראלים? על ילדי מתנחלים שהולכים לחוגים, על צעירים מתנחלים שהולכים להתפלל במקומות מסוכנים למרות שלכל ישובון יש בית כנסת, על צעירות מתנחלות שהולכות לכרות עצי זית, על צעירים וצעירות שהולכות לשרוף מסגד (טוב, חייבים שמירה, כי זה מבצע נועז ומסוכן). לפעמים הם יוצאים לכבוש בסיס צבאי, ואז ודאי שהם זקוקים להגנת הצבא, אחרת הם עלולים להיפגע מחייל מתגונן. במלים אחרות, אל לנו להלין כי הרי הצעירים האלו שמים נפשם בכפם ואף נפשנו בכפם, ואם לא נגן עליהם תוך כדי, הם עלולים לוותר על ביצוע המשימות והפרעות. השם ישמור.

לקינוח, הם גם מחדירים גייס חמישי לצבא, בהסדר מיוחד המעניק להם תנאים מופלגים תוך כדי המבצע, ושם הם מסבירים למפקד מאיפה הדג מטיל את מימיו (מהרב) מה שמסייע בשיבוש הפעילות ובחידוד הבנת מערך הכוחות האמיתי: אתם כאן כדי לשרת אותנו. אל תשכחו!

 

 

הדתיים הישראלים לא זקוקים לצבא דווקא. הם זקוקים למדינה שלמה ומתפקדת, כדי שיהיה מי שיוכלו לתת לו הוראות איך לתפקד לטעמם. מתי ייסעו האוטובוסים שלנו, מתי יופעל השאלטר של חברת חשמל, מה יאכלו החיילים החילוניים שנשארים בבסיס בפסח, מי יוכל להתחתן עם מי ולמי אסור להתחתן בכלל, מי יקבר עם בן/בת זוגו ומי יחפש לו מקום מנוחה אחר. לכאורה, לשם מה צריך את עוזי לנדאו, אם הרב קובע בענייני שאלטר. אז זהו, שהרב צריך ביצועיסט, הוא בקטע של הורדת הוראות.

 

את הסיפוק הגדול ביותר שואבים הדתיים שלנו מעיסוק בנשים. כאן הם לא חוסכים מאמץ: דואגים להן למקום ישיבה באוטובוס, למקום ישיבה ביציע בבית הכנסת, למיתרי הקול שלא יושחתו בשירה, ועוד ועוד.

מסירותם לרווחת הנשים כה גדולה, עד כי מכל מלמדיהם ישכילו, אפילו עד אושוויץ יגיעו, כדי שנדע שגם באושוויץ הייתה הפרדה, ועכשיו יש לנו ברוך השם מדינה משלנו, ואפשר להמשיך את המסע גם בגבולנו.

 

 למקרה ששכחתי, אני מוסיפה את המנטרה הקבועה:

בעניין המתנחלים: זה לא מייצג את כל המתנחלים.

בעניין הדתיים הישראלים: זה לא מייצג את כל הדתיים.

בעניין ה'קודם תלמדי יהדות': קודם תדעו טוב מרע.

מודעות פרסומת

אנטישמיות כלפי נשים

לאה גולדברג כתבה ביומנה שהאשה תופסת אצל גברים, את מקומו של היהודי אצל אנטישמים. נכון, לא אצל כולם, לא כולם אנטישמים. אבל אנחנו, שבאנו ארצה כדי להקים את מדינת היהודים, כך הטיפו לי בבית הספר, ניצלנו מכל אלו. כאן לא תהיינה התנכלויות מנת חלקנו. כאן לא יהיה 'תחום המושב' – זה המקום אליו מוגבלים היהודים והאיסור לחרוג ממנו, כאן לא תהיינה מכסות בקבלה ללימודים, הכל פתוח לכולם, כאן לא יהיה צורך להסתיר סממנים של תרבותנו, לא נספוג אלימות מילולית ופרעות כפי שספגו אבותינו בגולה כל אימת שההמונים זעמו ש"הכל בגלל היהודים". כאן יחושו כל ילדי הכיתה חופשיים, יוכלו להסתובב בכל מקום, לבטא את אמונתם ואת דרכם, ובלבד שלא יפגעו בזולתם.

 

שנים של הטפה, ואף אחד לא טרח להודיע לנו שכל זה טוב ויפה, אבל לא כולל בנות. אחרי שלמדנו מפי הורינו לקום באוטובוס במצוות "והדרת פני זקן", הסתבר שזו הנחיה מיותרת לגמרי, כי אם נתיישב יהיה מי שיקים אותנו, תוך גידופים ואיומים, וידחק אותנו לירכתי האוטובוס. ירכתיים זה המקום הנכון לנו גם באירועים מיניים סוערים, דוגמת הרצאה של אבשלום קור בחיפה, או תפילה בכותל המערבי, שם יש רחבה נרחבת, מרוהטת בשולחנות ומפות, ובשוליים (או שמא בירכתיים) מכלאה צפופה לנשים. בקודש הקודשים הזה, הכותל, מוצבים מאבטחים חמושים שנועדו למנוע מטומעתן של הנשים לחצות (רחמנא ליצלן) את קו ההפרדה הגזעני. עד כאן יהודים, ומכאן ואילך יהודיות.

 

שטח נקי מיהודיות ונשים אחרות, זהו המרחב הציבורי המצטייר בישראל. שימו אותן מאחורי חומות, לא רוצים לראות, לשמוע, לתת להן חלק בפרהסיה. גברים בישיבה, נשים בנוגה. גם בבית יש הפרדה, נשים במטבח. ובכל זאת יש אינטראקציה, זה קורה בחדר השינה. מה לעשות, מצווה. אחרת לא היינו עושים עירוב מינים שכזה. ויש בכל מיני תנוחות, השם ישמור.

 הקם להפרידך, השכם להפרידו

 

יש גברים שממש נגד ההפרדה. ויש בהם אנשי צבא שטוענים שהאיום הזה מסוכן מהאיום האירני. אבל באמת, הוא מגזים. מה, אצל מי לא נותנים לנשים להסתובב בכל מקום, אצלנו או אצל האירנים? אצל מי יש בית דין דתי, אצלנו או אצל האירנים? אצל מי יש נשות טאליבן? ככה שהמצב לא חמור כל-כך. עוד יש לאן להתקדם.

ואני אומרת: למה לעצור באמצע הדרך? אם הפרדה, אז בואו נעשה את זה עד הסוף. אתם לא רוצים לראות אותנו ולא לשמוע אותנו, זה כלום לעומת כמה שאנחנו לא רוצות לשמוע אתכם. על דברי ההבל והבעיות שלכם לעבור בין נשים וחמורים (מה יש לכם חמורים בחצר? או בישיבה?) לא רוצות לראות אתכם על החליפות השחורות המיוזעות בקיץ והעיניים הספוגות פורנוגרפיה. לכו, תמצאו לעצמכם אי בודד, תממנו לכם רבני עיר ורבני כפר ואפילו רבני ועד הבית, ורק תפסיקו לענות את התרנגולים בפרהסיה או בהחבא.

הדמוקרטיה כבר לא מתגוננת

 

 

היא שברירית ועייפה מדי. למרות שכולם מצהירים לה אמונים, הם תולשים לה את השיער, את הידיים, את הלב. כמו בובה יפהפיה אחרי טיפול של חבורה אלימה

 כי בדמוקרטיה, כמו באהבה, הצהרות והבטחות לחוד, ומציאות לחוד. לא תמיד יש חפיפה. שנאמר "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". גם הדמוקרטיה, כמו האהובה הנבגדת, חוטפת חבלות קשות תוך כדי הבטחות לשמור עליה מכל משמר. כי, כמו שיודעת כל פעילה למניעת אלימות נגד נשים, מכות לעולם אינן אות לאהבה. והוא הדין בדמוקרטיה. כנראה שרוממות השיח בזכותה, אינה מעידה על מחוייבות כלפיה, וודאי לא על אהבה.

 

ומי הכי לא אוהב אותה? השלטון. עד לפני רגע הוא היה בעדה, כי היא הייתה הסיכוי שלו להגיע לעמדת השולט-בכל-המדינה. אבל מרגע ההתיישבות על כס הנבחר, היא רק מפריעה לו. מסתבר לו שלמרות השלטון שבידיו, אסור לו לעשות כל מה שיעלה בדעתו. יש דברים שסתם אי אפשר לעשות, כמו נניח לצאת לטיול סביב העולם לכל הקדנציה, בלי חניית ביניים בארצו. ויש דברים שאסורים בתכלית כמו לסגור את כל העיתונים שלא מהללים אותו או להכניס לכלא את השמאלנים לפחות עד סוף הקדנציה שלו. ולמה דווקא השמאלנים? ככה זה. שליטים לא אוהבים את הסוג הזה של נתינים. נניח סטלין, שעמד בראש מפלגה קומוניסטית, חיסל קודם כל את השמאלנים למיניהם. על זה יכול היה להעיד טרוצקי, אלמלא חוסל. טרוצקי דנן היה גם מהפכן וגם הוגה דעות. שילוב נפוץ העומד בלב הסלידה של השליטים. למה להגות דעות חדשות, כשיש כבר כל-כך הרבה דעות קודמות, בעלות נציגים בכנסת?

 

וכך נדחק השליט לפינה. הוא חייב להשתיק את בעלי הדעות הללו. אלא שהשתקה היא אקט לא דמוקרטי, למרבה העצבים, והשליט לא מתכוון להופיע בציבור כעריץ. להיפך, עליו לשמור על מראית דמוקרטית, גם בשעת חיסול המטרידים שמסרבים לציית לתפיסות עולם כל-כך משגעות שהוא דוגל בהן. משום כך נחוצה פרקטיקה של הדמוקרטיה. מעין פטנט כזה של שימוש במנגנון תוך עיקור מהותו. למשל, למה לסגור את בית המשפט, כשאפשר למזער אותו לגודל של מחזיק מפתחות. למה לסגור ערוץ טלוויזיה כשאפשר לעשות עליהם מצור כלכלי עד שיבואו ללקק עצם, רצוי עצם כף רגלו של השלטון.

ועוד נשאר הפטנט הכלכלי המהפכני (אם מותר להשתמש במלה): לייבש עמותות של זכויות של כל מיני אנשים שאינם מצביעי השלטון, אבל להמציא קריטריונים. נניח, הקריטריון המשעשע המחיל את החוק רק על עמותות שאינן מקבלות תמיכה מהשלטון. פירוש הדבר שכל עמותה שאינה מקבלת שקל מהשלטון, אבל הוא לא רוצה לפגוע בה, אז המדינה תיתן לה שקל – והיא תוחרג מהאיסור. רעיון, אה?

מתי יתקבל החוק לביטול מפלגות השמאל?

שמאלני אינו תואר, זו האשמה. ומאחר שמדובר בבוגדים תוקעי סכינים בגב האומה, ננקטים נגדם צעדים. אבל למה לנסות לנפות אותם מהתקשורת, מבתי המשפט, מהאקדמיה? לא יותר פשוט להוציא את מפלגות השמאל אל מחוץ לחוק?

 

רוזה לוקסמבורג

ניחוח קל של נוסטלגיה עולה באפי כשאני שבה ושומעת את הקריאות המוכרות "תוקעי סכין בגב האומה", כפי ששמעתי במקור Dolchstoßlegende. זה היה כשמפקדי הצבא הגרמני העידו בפני הרייכסטאג על הסיבות לכישלונם במלחמת העולם הראשונה, ותלו את האשמה בשמאלנים (ובמרומז יהודים).

גם שם, ההמונים קנו את הרעיון. כל-כך יותר נוח לאתר קבוצה שתישא באשמת הצרות הלאומיות, מאשר להסכים לחלוקה צודקת של הנטל.

אחר-כך, כשהתחלף השלטון ב- 1933, הוא אימץ את הרעיון בהתלהבות ובגדול. המהלך הזה אִפשר לו לפתור במחי רעיון אחד, שתי בעיות שלטוניות: האחת למצוא את האשם הפרמננטי בכל החולאים והקשיים הקיימים, ואלו שעוד יצוצו; והשניה להדיר כל מתנגד לכל דבר ולתפוס את השלטון האבסולוטי במדינה.

 

לא עבר זמן רב, והממשלה הנבחרת הוציאה אל מחוץ לחוק את כל  הארגונים שאינם נציונל סוציאליסטיים וביטלה את כל המפלגות למעט מפלגת השלטון.

עבר הרבה זמן, אני לא זוכרת בבהירות כל פרט, אבל זוכרת היטב את ההפתעה כשהאשימו אותנו בשריפת הרייכסטאג, וכולם קנו את זה.

 

 

מעניין, שגם בישראל רוב השמאלנים הם יהודים. ומעניין שגם הם תוקעים סכין בגב האומה, למרות שמאז מלחמת העולם הראשונה כבר יש אמצעי לחימה יותר משוכללים לחיילים (גם השמאלנים שבהם). ומעניין עוד יותר שגם אצל היהודים קונים את זה.

 

לאור כל זאת, אני רוצה לצאת בשתי קריאות נרגשות, שתיהן מועתקות מגופי ימין:

  1. אל תתנו להם רובים(!) (קונספט ישראלי)
  2. יבוטלו מפלגות השמאל (!) (קונספט גרמני)

 

שירת נשים או שירת מזרחיים – מה יותר גרוע?

 

עופרה חזה. אשה או מזרחית?

 

לאחרונה חדר לשיח שלנו מושג שמצליח לקומם עוד לפני שיורדים לעומק פשרו החברתי: 'שירת הנשים'. המושג משליך אותנו באחת לסיטואציה שבה נשים שרות עם גברים או בלעדיהם, וקבוצה של גברים מתמוטטים מחמת פיתוי וחייבים לנוס על נפשם. מכאן התקדם השיח עוד צעד אחד, אל עבר הטענה: אם שירת הסירנות יכולה להטביע את ספינת הגברים, אולי נאסור עליהן לשיר בפומבי, או לפחות בפומבי אחד. צה"ל. 

מאז עזיבת החיילים הדתיים את אירוע השירה המסוכן בקורס הקצינים, אנחנו מוצפים בחובשי כיפות המגיבים בלהט. רבנים אחדים ניסו לשכנע את גנץ לוותר לדתיים על קול באשה  

,הבוקר, ב"הכל דיבורים" הסביר בהתרגשות אחד הרבנים הצבאיים לשעבר, ודתי בהווה, ש"מה יקרה אם הם יקומו ויעזבו עד תום 'שירת הנשים'?! למה לא לאפשר להם את זה?"

האמת היא, כפי שהסביר לי מומחה לקצינים, שבקורס קצינים כל מי שאינו מציית, ללא הבדל מהו אי הציות ומהו העונש – עף מהקורס. אם ברצונו להיות קצין, עליו לשוב ולעשות מועד ב', כדי להראות שאין מדובר במעידה חד פעמית.

 

להצדקתו הסביר אותו רב, כי ההנחיה הרבנית שונה כשמדובר בטקסים דוגמת יום השואה, שם מתבקש החיל הדתי לכבוש את יצרו ולהישאר במקומו אפילו אם ירדנה ארזי שרה.

 

האבחנה הזו מאוד תמוהה: הרי ממה נפשך, אם החיל שלנו מצליח לעמוד בשירת נשים ביום השואה, למה לא יצליח לעמוד בה בסיום קורס קצינים? ואם יצרו משגע אותו והוא לא מסוגל להתרכז בנוראות השואה ומלחמת העצמאות, אז למה לאפשר לו להשאר?

 

אבל כל אלו הם רק סממנים של אפליה מקיפה יותר שהמדינה גם מקבלת וגם ממסדת. ההדתה של צה"ל. הפיכת הצבא לגוף דתי גורר אפלייתן של נשים ודחיקתן מהמרחב הציבורי בצבא. זה מתרחש מאליו, בבחינת המשך אותה תופעה בחברה הדתית. תחת האיצטלה של "רגשות דתיים" זה הפך לגמרי לגיטימי לפגוע בזכויות נשים ובזכויות חילוניים.

למה הדבר דומה? הרי יש בארץ לא מעט משפחות שסולדות מזמר מזרחי. האם צה"ל היה מקבל את בקשתם של חיילים בני אותן משפחות לסלק מצוותי ההוואי את המזרחיים? האם הייתה קבוצה של יוצאי ליטא מבקשת מהרמטכ"ל לאשר לבניה החיילים לצאת בשעת שירת מזרחיים? האם ב'פוליטיקה' היה מתקיים דיון בלגיטימיות התופעה ובדרכים כיצד הגזענים יכולים לצאת מהמופע עד תום שירת הזמרים המזרחיים?

המתראיינים חובשי הכיפות (כן, לא כולם, לא ממש כולם) מתחטאים: "ככה גדלנו. צריך להבין". ואכן אנחנו מבינים. הגזענות כלפי נשים מבקשת להיות מוכרת רק משום שהיא לא חדשה, אלא נשענת על הדרה, דחיקה ושעבוד ארוכים.

 הכפייה הדתית הזו בצה"ל פנים רבות לה, ולמעשה לא רק פנים אלא היא השתלטה על הגוף כולו. למשל, עניין הכשרות. שנים היה בצבא אוכל כשר לחיילים דתיים, שלא הסתפקו בלוּף הנודע לשמצה. עד שהוחלט לחסוך לחיילים החילוניים כל אופציה לצ'יזבורגר, ולהפוך את הכשרות לעסק משגשג הרוכש מטבחים מיוחדים להפרדה גם במקום שרק חילוניים (וחיילות, רחמנא ליצלן) משרתים בו, המעסיק המון חיילים בתשלום, ועוד ועוד תקציבים הכלולים ב'תקציב הביטחון' ולמעשה הם תקציבי דת.

אבל הדובדבן של הכשרות היא הכפייה על החילוניים. למשל, חייל חילוני שנשאר בבסיס בפסח, מפספס את ליל הסדר בבית ואת מאכלי החג הביתיים, אסור לו לקבל מההורים חבילת חג, מחשש שהוא יקבל סנדוויץ' האהוב עליו, ולא מזון שהדתיים מסכימים שיאכל. מותר לחייל לקבל פטור מאמירת ההגדה ופגישה עם דודה בתיה על שולחן המשפחה, אבל אסור לו לקבל את הצ'יזבורגר שויתר עליו כבר בפיסקה הקודמת, ואפילו לא חבילת ביגל'ה כשרה למהדרין, כי הדתיים כבר עברו עם הנר ושרפו פירורים.

אבל בכל אלו לא די. הדת היהודית, כידוע, מתפצלת לכתות כתות, זה לא יאכל אצל זה ולהיפך. כל אלו מבקשים עתה להקצות מתקציב הביטחון עוד כספים כדי להכניס לצה"ל כשרויות שונות. מה פתאום שנכפה על מישהו שלא נוגע באוכל שהכשירה הרבנות הראשית, לאכול דווקא אותו. לא די שכופים אותו על החילוניים? לכל כת בדת היהודיתכשרות משלה, והיא רוצה תקציבים כדי לממן עוד רב ועוד צוות מכשירים.

ומה עם הצמחונים? למה להם לא מגיע לשרת בבסיס שאין בו בשר, הפוגע ברגשותיהם?

ומה עם החילונים המבקשים שכל אחד יאכל מה שיאכל, ויתן גם לאחרים לאכול בשקט?

מספרם העצום של כופי הדת הללו בצה"ל נובע בין היתר גם מתנאי השירות המיוחדים: לחיל דתי יש 'הסדר', שכבר משמו עולה ריח של קומבינה. במקום שלוש שנים לחייל חילוני, הוא משרת שנה וארבעה חודשים, ובכ"ז נחשב לחיל מלא.

וקריאה לשלטונות צה"ל: הדתיים לא ממש שמים על התנ"ך, יש להם כל מיני הלכות לכל מיני קבוצות, אבל לנו כדאי לזכור איך חגגו בני ישראל את הניצחון על סיסרא:  וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא,  לֵאמֹר.  ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל,  בְּהִתְנַדֵּב  עָם, בָּרְכוּ, יְהוָה.   ג שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ 
רֹזְנִים:   אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה,  אֲזַמֵּר,  לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. 

דבורה שרה, וכל העם האזין, מלכים, רוזנים ו-כ-ו-ל-ם. והיא יכלה לומר בגאוה אנוכי אשירה! (בלי אישור מהרב הצבאי ובלי שבני הכת ההסדרית יצאו מהתנ"ך.

שירים לט"ו באב

תָּמִים מִידִיעָה

 

אֲנִי עַל בְּהוֹנוֹתָיו. בְּאֵין

רוֹאֶה. אַדְוָה שֶׁמֵּעַל

לַמַּדְוֶה. בְּשִׂיחַ-

תַּלְתַּלִים מָתוֹק כְּמַעְיָן

זוֹרֵם כְּמוֹ נָסִיךְ לָבָן, לֹא סוּס

רַק בְּהוֹנוֹת. הֱיוֹת מְכֻנֶסֶת

כְּשֶׂאֵין לְהוֹנוֹת.

כֵּן, לִבִּי יוֹצֵא. כָּך: פּוֹתֵחַ לוֹ פִּנָּה

אַרְגְּמָנִית, נִרְעָד מִקֹּר, גוֹלֵשׂ

מֵעֵבֶר לַפִּרְצָה, תָּמִים מִידִיעָה כִּי

לֹא יַחֲזֹר.

 

 

בְּשָׂעָה כָּזֹאת

 

אני נִצֶּבֶת נְקיה

כמו רצפת החדר אחרי

שהעתיקו ממנה ארון,

מטה.

כל מרצפת בי דרוכה

לכל ארכה כמו

זִנוּק של הפרדה: גמיש,

טורף, לא מחטיא. באזנַי לא באו פסיעות, צעדים

אין רְעָדָה

 

לא בשעה כזאת, לא עתה.

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בוא והוציאני

בוא והוציאני מן הסלע.
אל תכה, גְלוֹף אותי
ממנו, וְהִשָּׁמֵר לך מאוד
מפטישים גדולים, מן
הקֻּרְנָס. חֲפֹ ן אותי לאט,
צלע צלע, כמו פתיתי סוכר
קטנים, שמן הגשם
נָס.
בוא והוציאני מן הסלע לך
אשה,
בוא, ומן הסלע תמצאני
קשה.

 

 

אני בעלת ניסיון אפשר לומר

אני בעלת נסיון אפשר לומר
רבת נסיון אני יכולה לקנות כל
לב כשאחפץ. מה לקנות,
לקחת. זה פשוט אני
מנתחת אני בשמים ובארץ מעל
ומתחת אני בעלת נסיון אני לא
מדברת על פיתיון כי אם על
הים
איך היית פתאומי, הנה
שערך נחפז
מתערסל ברוח רכה נוגע
בלחיך שובה
לב. איש לא קם פתאום
ועוזב את החיים שצבר נסיון
שלושים שנה בתבונתו יוקדת ורעבה כדי לצאת
החוצה רטוב
מאהבה.

אפשר לשמוע כאן http://www.youtube.com/watch?v=yE6VMBm1do0
 שירים נוספים כאן http://oralevron.com/ohavim.htm#1

 

הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה

7.8.2011

לפני. כאן יהיה עם מי לדבר

 מזכיר: אתמול התכנסו 380,000 מפגינים בתל-אביב. מילאו את רחובות מרכז תל-אביב.

שר התחבורה: רחובות? זה התחום שלי. למה לא הודיעו לי?! אם הם היו בכביש, זה מנוגד לתחבורה החופשית שלי.

 שר השיכון: ברחוב? מה אין להם בית?

מזכיר: הם אומרים שלא. והם אומרים שהם רוצים אחד.

ראש הממשלה: אחד? מצחיק. אגב בית אחד, אתמול הייתי בבית אחד שהתכנסו בו אלפי אנשים למסיבת טבעת היהלום הגדולה שקנה בעל הבית לבעלתו. אז מה אתה אומר, שהיו עוד אנשים שהתכנסו אתמול? חשבתי שכולם היו במסיבת היהלום.

מזכיר: לא, זה לא אלו.

שר הביטחון: העלו מסוקים לאוויר?

שר המשטרה: שניים. אז מי אלו?

שר החוץ: רוסים?

שר הפנים: דתיים?

שר בלי תיק א: מתנחלים?

מזכיר: השכבות החלשות ושכבות הביניים.

ראש הממשלה: צחוקים. אתה מתכוון הרקבובית והעלים?

מזכיר: כן, אלו.

שר האוצר: אבל הרי הם ממלאים את התפקיד שלהם ויש תוצאות פנטסטיות.

ראש הממשלה ( בחיוך לשר האוצר): הרקבובית שמדשנת את הצמיחה היחידה מסוגה בעולם.

שר האוצר (מחזיר לו חיוך): והקבוצה שקבלה הזדמנות לחיות מחוץ לזבל, אבל רחוק מאיתנו

ראש הממשלה: ולא לשכוח לנפנף להם כל החיים באופציה.

שר הפנים: אופציה?

שר האוצר: אופציה – פעם תהיה לכם דירה, פעם תהיה לכם תחבורה, פעם תהיה לכם משכורת נורמלית. רק חכו בשקט.

ראש הממשלה: אף פעם לא שמעתי שדשן מתעורר ושהעלים מתחברים אליו?!

מזכיר הממשלה: זה שוק חופשי…

שר האוצר: דשן היא מילה יותר יפה לזבל.

ראש הממשלה: גם רקבובית מילה יפה. וגם הצמיחה שהביאה פנטסטית. היא העשירה אותנו בפרחים נדירים. בגובה מגדלים במרכז העיר. (בשביעות רצון) הצמיחה גברים חופשיים עם כל ההון שבעולם.

שר בלי תיק ג': אז איך מחזירים אותם הביתה? איך מחזירים לנו את השקט לגרוף כפי יכולתך?

שני שרים בלי תיק בבת אחת: ועדה!

מזכיר: יש לנו את רשימת בעלי העניין ומתוכם נבחר שורה ארוכה ומיגעת שתטרחן את המוחים עד התעייפות סופית.

ראש הממשלה: בלי נשים!

שר האוצר: אולי אחת לקישוט נגד פמיניסטיות.

שר בלי תיק ב': בצד השני דווקא יש ריבוי נשים…

שר הפנים: זה בניגוד ליהדות.

שר החוץ: שוב השמאלנים נגד מדינה יהודית.

שר השיכון: את הבחורות עם הדירות צריך לשלוח בחמישי למטבח, לבשל לשבת.

שר הפנים: וביום רביעי קניות לשבת, שיהיה מה לבשל.

ראש הממשלה: בחורות? יהיה צחוקים.

מזכיר: אז לפרסם הודעת הרגעה על הקמת ועדה?

סיכמנו!

 

9.8.2011

 

מזכיר: אין ברירה, שוב נפגשים, כי המאהל לא מתפזר.

ראש הממשלה: מה עם הציוד החדש לפיזור הפגנות?

שר המשטרה: זה עובד על ריח של ערבים.

שר האוצר: והמסוקים החדשים?

שר הבטחון: זה עובד רק בהסעת קצינים בכירים ופונקציונרים עכשוויים.

שר בלי תיק א': למה שלא ניתן להם פרור?

שר בלי תיק ב': הם יסתפקו. פירור זה הרבה בשביל רקבובית.

שר האוצר: אבל מהפרוסה של מי ניקח את הפירור?

ראש הממשלה: (מגחך בשביעות רצון) קיצוץ רוחבי?!

שר האוצר: (מרוצה) ניתן להם פירור מימין וניקח אותו משמאל?

שר התיירות: למה רוחבי? אצלי אין מה לקצץ!

שר המשפטים: בטח לא אצלי, עם כל העבריינים והמושחתים האלו.

ראש הממשלה: טוב, אבל אי אפשר לקחת מהיכן שיש

הרי לא במקרה חילקנו למי שרצינו.

שר החוץ: אי אפשר לקחת מההתנחלויות. הם המצביעים שלנו.

שר התיירות: להיפך, בואו נסלול שם עוד כבישים, ככה נספק עבודה לעוד מובטלים.

שר האוצר: אבל אין אבטלה. פשוט אין הכנסה מעבודה.

ראש הממשלה: רגע, רגע. לא להתלהם. תיכף עוד תגידו לתת שכר הוגן לעבודה. צחוקים.

שר המשפטים: זה יערער את המעסיקים, ובעיקר את הקבלנים הנצלנים.

ראש הממשלה: בלי קבלנים, כל השכר שאנחנו משלמים עבור העובדים שלנו, יגיע לידי העובדים. וממה יתעשרו הקבלנים? תארו לכם, סדום ועמורה.

שר בלי תיק ב': אולי כדאי לחזור על המנטרה השמלאנית. כמו עד עכשיו, מי שלא אוהב שעושקים אותו, הוא אויב העם.

שר בלי תיק ג': משום מה זה לא עובד הפעם.

שר האוצר: אני אומר לכם, כדוקטור לפילוסופיה, שכבר אריסטו ידע שכדי ללכד את כולם צריך למצוא שעיר לעזאזל שיוצג כאויב משותף. אנחנו מצאנו את השמאל, ולא נוותר עליו.

שר החוץ: הצלחנו אפילו לשכנע את הרקבובית שמי שדואג לזכויות שלהם, ושל בני אדם בכלל, הם טרוריסטים שמאלנים. אלה יאכלו כל דבר.

 

מה גדול היום הזה

 

שורו הביטו וראו,

מה גדול היום הזה.

אש יוקדת בחזה,

והאדמה,

שוב חוזרת לעמהּ.

 

לצעיר, לזקן, לאם ולבן

לפעוט ולסב.

פתחו את השער, פתחוהו עכשיו

עבור יעבור בו עם גדול ורב

 

שׁוּרוּ, הביטו וראו,

מה גדול היום הזה.

קמו כאיש אחד, גם ניצָּבו

לא היה כַּיּום הזה.

סיפוח עכשיו

 

חברון במאה ה- 19

 

שנים אני שמאלנית מרעילת בארות, ממוקמת מנגד לקריאות הנאצה של רבים. אבל זה היה במדינה אחרת. עכשיו הכנסת של המדינה שלי טוענת שצריך לחקור את השמאלנים, ובעיקר את הארגונים לזכויות האזרח, אלו שתמיד החשבתי לפאר היצירה היהודית/ישראלית. עכשיו עומד להוודע לי בחוק כי למעשה הולכתי שולל ומדובר בסייעני טרור שיש לשלוח מיד לסיביר (אלא שזו, למרבה הצער, עדיין לא בידנו). ובמקביל, אני מודה, מאוד מעייף לתקוע סכינים בגב האומה, בעיקר היום שגם מחיר הסכינים בשמיים.

 

אם כך, למה לא לנסות להיות חלק מהקונצנזוס? למה לא להתפכח מהאופיום השמאלני (שאמנם מעולם לא היה להמונים, ובכ"ז הוא משכר). זה יכול להיות הרבה יותר נוח, וגם להרגיש חלק ממשהו גדול, ולא במקום המעייף הזה של צדק צדק תרדוף.

והרי מן העבר האחר אני רואה מסות עצומות של אנשים חדורי אמונה. ומה אם באמת חברון והסביבה הם סלע קיומנו וכור מחצבתו על העם היהודי וערש הולדתו? מה אם באמת הישע הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל (טוב, בלי קשר להשקפת עולם, כל אזור בארץ עדיין נמצא במקומו, שום השקפה לא מזיזה אותו משם). אבל בלי התחכמויות, מה אם כל העניין הזה עם הרצל המתבולל ומדינת ישראל עם הצהרות השיוויון שלה וההצמדות שלה לחוף הים, מה אם כל זה טעות? נניח, למה דווקא תל-אביב, כשאפשר לבחור בחברון?

ואם כבר להתפכח, אז עד הסוף. לא להשאר עם חצי הנגאובר. הרי הייתי רדיקלית, וזה לא משתנה.

אם כך – צריך לספח את השטחים החברוניים. איך זה לא קורה? עם רוב כ"כ גדול לימין בעם ובממשל? סיפוח! ואם החלפת שטחים, אז עדיף להחליף תמורת תל-אביב, לא? ובאמת, איך לא קמה תנועה לסיפוח מיידי? מה עושים כל נערי הגבעות האלו, שלוקחים להם שטחים לדיור, במקום לחסום כבישים ולשלוח את חברי הכנסת שלהם לחוקק את שם ישראל על כל גבעה רעננה.

רק אם מדינת ישראל המשונה הזו תכיר בארץ ישראל כאילו הייתה מדינה שלמה, כלומר תכיר דה יורה במצב דה פקטו, רק אז אפשר יהיה ליישב את כל השמאלנים האלו משדרות רוטשילד בפתרונות דיור 5 דקות מכפר סבא. רק אז אפשר יהיה להשקיע בכל הצעירים באופן שיוויוני, אפילו אם אינם מתנחלים. כי כולנו נהיה לא רק אזרחות אחת, אלא מדינה אחת.

רק אז אפשר יהיה לתקצב את המוזיאונים במרחב החברוני, כמו את אלו בישראל הישנה, בלי חקיקה מיוחדת. רק אז אפשר יהיה להקים היכלות תרבות בכל מקום בארץ ישראל, ואמנים יוכלו לסרב להופיע סתם כי זה לא קל"ב, או כי יש להם אירוע משפחתי באותו יום.

רק אז אפשר יהיה להעלות את השכר הממוצע בישראל לזה של המתנחלים

בעצם, הסיפוח הזה נשמע לי פתאום כמו אינטרס שמאלני. השמאלנים יקבלו פתאום יותר תקציבים, יבטלו להם את הכיבוש.

אז אני מתלבטת. לספח או לא לספח? ולטובת מי?

תנו לק.ג.ב לחסל את השמאל בדרך הקצרה

למה צריך גם את חוק החרם וגם ועדות חקירה לשמאל, כשיש ידע רב כיצד לחסל את הסמולנים בשיטה יותר יעילה?

 

זהירות. הצילומים המופיעים כאן הם של שמאלנים שהמשיכו בדרכם אל השמאל, למרות רדיפות הרשויות.

 

     

דאו אונג סן סו קי

 

רק אתמול התקבל חוק החרם, וכבר הוחלט על הקמת שתי ועדות לתחמון חקירת השמאל. ולמה צריך תחמון? הרי יש משטרה היכולה לחקור כל עבירה על כל חוק. אז זהו, שלא מדובר בעבירות. השאלה האמיתית היא איך לחקור שמאלנים ולמצוא אותם אשמים. הבעיה היא שמדובר באנשים שלא עברו על החוק, לא עסקו במעשים אסורים כגון ריגול, שיתוף פעולה עם אויב, מסירת מידע. הפעם מדובר ברצון  להוציא אל מחוץ לחוק אנשים שעושים דברים שמותר לעשות. אבל רק אותם, ויחד עם זאת לא להפריע לאחרים לעשות אותו דבר בדיוק.

פושקיןרוזה פארקס

 

ליתר דיוק, רוצים להעניש שמאלנים שמקבלים מימון מחו"ל, אבל לאפשר ל'אם תרצו', להתנחלויות, לדב ליאור, למדינת ישראל עצמה ולכל מאן דבעי  – לקבל כמה שיותר כסף מכמה שיותר גורמים.

וזה מציב שאלה קשה: איך עושים דבר רשע כזה, תוך שמירה על מראית עין חוקית? בשביל זה צריך ועדת מומחים.

 

הבשורה הטובה היא שדברים איומים כאלו כבר נעשו, ויש מהם המון ניסיון מצטבר. כמה בדיחות שמענו על התקופה הקומוניסטית ועל איסור חופש הדיבור. לא סתם איסור – די היה לומר משהו שנתפש כריאקציוני (במונחים שלנו, פוסט ציוני) – ונפתחו בפניך אופציות להעלם למשפחה לשנים, עבודת פרך בשלג, או מעבר לעולם שכולו עוד יותר טוב. על השיח המיוחד לתקופה ועל המארג השלטוני הרצחני והחונק העולה בתיאורי הפרוזה של בולגקוב ורבים אחרים אנחנו יודעים לא מעט. ממש כאילו היינו בוגרי הטראומה הסובייטית.

מי שחושב שברית המועצות המציאה את המשטרה החשאית ואת הגלות בסיביר, אינו אלא טועה. השיטה לא פרצה לעולם עם חיסולי הרופאים היהודים של סטלין, ולא עם הגליית 'קונטרוולוציונרים'.  מסתבר שהשלטון הקומוניסטי פשוט שמר על מסורת רוסית לאומית מפוארת, ששגשגה כבר ברוסיה הצארית. עוד הרבה לפני הצאר האחרון. גם הלפני אחרון. נדמה כאילו תמיד היה שם השילוב של משטרת מחשבות, עם מעקב אחר אזרחים בעייתיים שחושבים שלא לפי הקו הרשמי, שדרות רחבות של מלשינים, מעצרים סלקטיביים אבל נחושים, ושליפת העבריינים מתוך מרקם החיים אל הגלות. באחדים מהמקרים (מיליונים אחדים) אפילו בחיסול.

אפילו המשורר הלאומי הרוסי, פושקין, הוגלה ע"י הצאר אלכסנדר הראשון בגלל האודה לחירות (שליטים לא דמוקרטיים מסתייגים מחירות, בעיקר חירות המחשבה). לאחר מות הצאר קיבל פושקין את חסותו של הצאר החדש, ניקולאי הראשון. איך נותן צאר חסות למשורר? הוא פונה לראש הצ.ק. (הארגון החשאי שכולם רעדו מפניו) ומבקש ממנו לשמור על פושקין. ראש השירות שומר בדרך שהוא מכיר: צנזורה על כל אחד מכתביו, פתיחת כל התכתבויותיו עם סופרים רוסים בגולה, עם בני משפחה, ופתיחת תיק גדול עם כל הפרטים שעשויים להועיל להרשעה, אם יהיה בה צורך. וזה רק קומץ ממסכת הצרת צעדים שנפרשה על כל חיי המשורר.

והנה כאן, מדינה צעירה במזרח התיכון, עם ניסיון להיות דמוקרטיה – ממש כר נפלא ליישם שיטות שליטה מיובאות. ומיהו האלמנט המסוכן, שאמא רוסיה יודעת לזהות כה יפה? נכון, השמאל. מדובר באנשים שחושבים בעצמם, ויש להם השגות. שרים להם התקווה, והם לא עוברים לדום; אומרים להם ציונות, והם טוענים כיבוש; אומרים להם התנחלות והם אומרים חרם.  יחד עם זאת, צריך להודות על האמת, קודם ניסו בטוב. רק כשהתברר שלא הולך בשכנועים, והסמולנים מתעקשים לשמור על דעותיהם וגם לבטא אותן – רק אז הוחלט להראות מי כאן הבוס, ואיפה הכוח.

אז אולי יצליחו להכניס כאן אפס סובלנות לדמוקרטיה, ואולי זה יכשל. אם זה יצליח, אז רשעים יעלוזו תקופה קצרה, עד שמנגנוני הכוח יזדקקו לדם חדש. וזה יהיה דמם שלהם, של הנותרים. והרי כמי שמכיר היטב את השיטה, הם מכירים זאת מקרוב.

האם הם לא פוחדים? איך יש להם אומץ ליישם שיטה שאת זוועותיה הם יודעים היטב? ושיכולה להיפרע מהם עצמם?

כנראה שאין להם ברירה. דמוקרטיה היא לא השפה שלהם.