הֲגִירַת הַחֲלוֹמוֹת

מֵחֶבְרוֹן נִפְתְּחָה הָרָעָה. וְזֹאת אַחֲרֵי שֶׁיִּרְמִיָהוּ רָאָה

סִיר נָפּוּחַ בְּפָסוּק יג'.  וְהַסִּיר פְּּרוּ וּרבוּ וְקַבְּלוּ

תַּקְצִיבִים, וְהַנָּפּוּחַ עוֹד וָעוֹד

וְהָרָעָה עוֹד וָעוֹד, וּמְלוֹא כָּל הָאָרֶץ לֹא

יְכוֹלָה לְהָכִיל

הָרָעָה. וַאֲנִי

שַׁבְתִּי אֶל עָפָר הָאָרֶץ, עֵינַי בְּכֹתֶל

הַמִּזְרָח, נְשׁוּאוֹת אֶל הָעֵמֶק

בִּירַת הַזֹּהַר וְהָאוֹרָה.

 

אבינו בסערה

גויה. הקולוסוס

 

עוֹד אבִינוּ חי, דְּבֵקוּת, מְיֻזעים

יחד, שוועתם רוקעת מאות כְּאִישׁ

אחד. עוד אבינו מת בגיא ההריגה

יחד. רוקעים בַּשְּׁבִיל הפולני. עוד ועוד ומי

אבינו. מי חי ומי מת. מי לחיים ומי

למוות. יחד

גדודים, מי למצדה ומי לקבר

יוסף. מי לקבר ומי לחיים. את

במשקפיים, ואנחנו נוכח פני אלוהים

חיים. אלוהים חיים? ואבינו? המשקפיים

שלך מכוונים מדי, אנחנו עין

בעין, אוחזים עין, אנחנו השמיימה

ארבעים שנה במדבר, ארבע מאות שקל

בחברון, עולים

בסערה.

אזרחותו נשללה על רקע פוליטי

ק. ט.

לאורך כל הדרך הוא היה שמאלני. קיצוני לגמרי. ובגלוי, ובפרהסיה. כשהכלל דיבר על לאומיות והרוב שתק שתיקה כהסכמה, הוא לא הפסיק לנקוט בשיטה השמאלנית של כתיבה סאטירית, ואפילו שירה פוליטית. ולא מאמר אחד או שניים, לא שיר פה שיר שם, אלא עוד ועוד כתבים, לאורך שנים רבות. תמיד מתריע ומושחז.

 

הוא אמר שכל אותם הקוראים לעצמם 'לאומיים' אינם אלא ביריונים מיליטנטיים שקבלו חזקה בלעדית על הארץ ועל שפתה. לכן הם יכולים לכנות את האחר בכל מיני כינויים, להוציא מחוץ לחוק אנשים ופעילויות ככל העולה בדעתם. בגלל הכוח שבידיהם והשתיקה של הכלל,  הם יכולים לנקוט מהלכים לא דמוקרטיים,  למרות שקבלו את השלטון באופן דמוקרטי.

 

ובכל זאת, הוא ניסה להישאר אופטימי, ואמר: זה לא נכון שהמדינה שייכת לכוחות הביריונים. גם אנחנו כאן. הארץ מחולקת. אנחנו חלק ממנה. ובכל מצב אנחנו אוהבים אותה אהבה שקטה – בלתי ניתנת לערעור, ללא דגל, או אורגן רחוב, ללא סנטימנטליות וללא חרב שלופה. 

 

ב- 1933 נשללה אזרחותו הגרמנית של קורט טוכולסקי.

יוצאת מהקווים

אני נזהרת לא לצאת מהקווים.

כי מעבֵר לַקּו הירוק יש ערבים

ומעבר לְקו העוני יש מקררים ריקים

ומעבר לקו האדום אין

מים בכנרת.

אז אני נזהרת.

 

אני יושבת עם המפה האילמת של ישראל

וצובעת בצבעי פסטל,

ומשתדלת לדייק ולא לצאת מהקווים.

משרטטת קו ירוק תוחם, ובתוכו שטח ירוק

קו אדום לאדום, גבול ברור לשטחים הצבועים.

העיקר לא לערבב צבעים.

 

אבל הנה בשטח הירוק, מציץ ערבי לא מרחוק;

והנה בשטח מחוץ לעוני, מופיע מישהו כמוני

רַק עם רֵיק (המקרר);

והכנרת יצאה מהכחול והעמוק;

וכולם

צובאים על הקווים

 

ולמרות שאני עובדת בריכוז נחוש

כשאני בוחנת את המפה,

יוצא לי רק קשקוש

אדום, ירוק, כחול. יאוש.

דודה נינה מגלה את ירושלים

 

מפתה מדי. שבי מאחור

נינה באה מניו יורק לבקר את המשפחה. היא חפשה ומצאה מלונית דירות במרכז ירושלים, אחרי שבררה ביסודיות שאכן יש מטבחון, יש חיבור לאינטרנט בכל חדר וגם בלובי, ויש חדרים ללא עישון. היא הגיעה לירושלים ביום שישי, קנתה מצרכים אחדים למקרר במטבח, פרקה את המזוודות, ואז, כפי שסיכמנו בינינו, שלפה את הלפטופ כדי להודיע לי במייל שהיא כאן ונקבע שעה לאסוף אותה מהמלון לארוחת ערב שבת המשפחתית.

 

אבל האינטרנט לא עבד. היא ירדה ללובי, גם שם הוא לא עבד. היא ניגשה לדלפק הקבלה, והם הודיעו לה: טוב, היום שבת.

נינה לא ידעה מה הקשר בין שבת לבין פעולת האינטרנט, אבל היא כן ידעה בוודאות שהיום לא שבת, אלא שישי.

נכון שהפקידים עשו כמיטב יכולתם להסביר לה ש"השבת נכנסת בערב", אבל נינה לא הבינה את המטאפורה. כאמריקאית היא סבורה שלוח השנה הוא קביעה שרירותית, הנסמכת על משכהִ הטבעי של היממה. כלומר 24 שעות. ולא יתכן יום אחד ארוך יותר.

ואם הוא ארוך יותר, תהתה נינה, למה האינטרנט לא עובד?

נינה יצאה מהמלון, כדי למצוא נקודת חיבור לאינטרנט.

אבל היא לא הצליחה למצוא נקודת חיבור לעוברים ושבים.

על מדרכה אחת נשים, על מדרכה שנייה גברים,

נינה ביקשה לשאול את אחת הנשים, לא משנה מאיזה גיל. אבל

"לא הצלחתי ליצור איתן קשר עין".

באמריקה, כך לדעתה, אין קבוצת אוכלוסיה שלמה בעלת מומחיות כה מושלמת בהימנעות ממבט.

"אנחנו מדינת היהודים-לחוד-והיהודיות- לחוד,-ומאחורה" הסברתי לה, כולל איך זה עובד באוטובוסים, ובאיזה נימוס דוחקים באשה לעבור לשבת מאחור, גם אם היא ממש הרוסה מעייפות וצנחה עם כל הסלים על הספסל הראשון באוטובוס.

 

 

אין לכם רוזה פרקס?  התפלאה נינה.

דווקא יש לנו, ויותר מאחת, אבל גם הממשלה וגם בית המשפט החליטו לאפשר את האפליה ואכן היא משגשגת ומתרחבת וחלה על יותר ויותר נשים נרדפות ממדרכה למדרכה ומקצה אוטובוס לקצהו.

נינה התקוממה כי 'זה בניגוד לעקרון השיוויון בפני החוק'. טוב, זה מפני שהיא לא יודעת שהעקרון הזה לא תופס בישראל. למשל, בתה שנישאה לאירי, לא היתה יכולה להנשא לו בישראל. אבל באמת לא התחשק לי להכנס באמצע החופשה, ועוד לפני ארוחת הבוקר, לסוגיות של למי מותר כאן להתחתן עם מי, למי מותר להתחתן עם מי, ולמי מותר לשבת באוטובוס עם מי.

הימים ימי פסח, וכשנינה הציעה שנסתפק בסנדוויץ' הקרוי כריך, נאלצתי לשלוף את הידע שלי כמקומית והסברתי שכדי למצוא לחם צריך לנסוע לתל-אביב, כי המדינה מכרה לנו את הלחם לגוי לשבוע ימים.

"איך אתם מוכנים לסבול את כל זה?" היתממה נינה, אבל אני שמרתי על הכבוד הלאומי והסברתי לה "ואיך אנחנו, הנשים בכל העולם, מוכנות לסבול את זה?" כפמיניסטית בעלת רזומה מרשים היא מיד הבינה שגם במקרה הזה אין מה לעשות בטווח המיידי. וכי גם אם לא נכוף ראשנו, עלינו להמשיך לספוג את הדיכוי הברוטלי הזה עוד תקופה לא מבוטלת.

 

ואגב שֶבְּאגב: בתל-אביב עצרה נינה את נשימתה, כאשר ראתה גברים אורתודוכסים צעירים מצויידים בפמפלטים (עלונים) ומחלקים אותם תוך כדי מעבר ברחובות החטאים בהם מוצגים לראווה חלקי גוף חשופים של נשים בלבוש קייצי משגע. נינה שאלה אותי: האם גם התעוררות חשקים היא עניין של גיאוגרפיה, והארוטיקה שמתפרצת בירושלים מדלגת על תל-אביב, או שמא מדובר באורתודוכסיה של כת אחרת עם כללים אחרים.

יכולתי לומר לנינה שלאלוהים פתרונים, אבל הרי הוא לא קיים באמת, אם כי הוא הכרחי כדי לכפות חומרות על אנשים חפים מפשע.

העובדים הם מחלה

הולכים קדימה. מתקדמים אחורה.

העובדים הם מחלה, צריך לעקור אותה מהשורש

יהודי לא מנצל יהודי (אם יש לו ערבי)

 

האחד במאי. חג העובדים. ישראל, מדינה טולרנטית והדמוקרטיה היחידה מסוגה, מאפשרת לעובדים לצאת בריש גלי ולהצהיר על הנטיות שלהם: הם עובדים. כאילו לא השתנה העולם, כאילו אין להם מושג שהנכון הוא לחיות על ההון ועל עבודה זולה של אחרים, הם מתייצבים בראש חוצות עם הניגון הישן: רוצים זכויות, רוצים להתארגן.

 ולא שלא ניסו כבר הכל כדי לגמול אותם מדרכיהם הרעות. שוב ושוב נרתמים אנשי עסקים ובעלי הון – אלו שמגיעה להם תודה שהם נותנים לנו לנשום חינם במדינה שלהם – כדי להפעיל תוכנית הבראה. כולם יודעים שתוכנית הבראה היא שם קוד לפיטורי עובדים ושליחתם לעתיד חדש ללא העבודה הממארת הזו. אבל הם, ממש כמו תאים סרטניים, גם אם נפטרת מהם במקום אחד, הם שבים ומופיעים מקץ זמן במקום אחר. וגם שם, במקום להסתפק בשכר רעב ולהגיד תודה, הם דורשים 'זכויות'. פתאום הם צצים עם דו"חות, מדברים על הזכות לתזונה, הזכות לדיור, הזכות לניידות. מאין כל הדו"חות האלו, אחרי שנים שכוחות השוק (שוב שם קוד, הפעם לגורפי הרווחים) שקדו על הדרה מחינוך והשכלה. מי הם הבוגדים שזכו בהשכלה ומעמידים אותה לרשות הדו"חות המפריעים, עוד מהמורה קטנה בדרך לעוד הון גדול.

ולשם מה הם עושים את כל זה? עבור הפרוטות העלובות וספיגת נוהגי האדנות של הבעלים אלו הקרויים מעסיקים? למען הזכות לקום מוקדם מדי בוקר, לעבור בדיקת נוכחות, נזיפה על איחור, או גרוע מזה שבח על דיוק, ובמקרים חמורים במיוחד אפילו זכייה בתואר עובד מצטיין על עבודה שזיכתה את המעסיק בהמוני מיליונים? לא מובנים, העובדים האלו. הרי הם מודים בפה מלא, בדו"חות שהם עצמם מנפיקים, שאינם מספקים לילדיהם את הצרכים הבסיסיים כמו מזון מאוזן, קל וחומר שאינם מעניקים להם בריאות כהלכה וחינוך ראוי. בינינו – כמה ילדי פועלים נוסעים מדי קיץ לסאמר סקול? לכמה מהם יש גישה לשר הביטחון ו/או ראש הממשלה לשעבר? כמה מבינים איך שעון יכול לעלות בסכום שאבא שלהם מסתפק בו לשנת עבודה שלמה?

 

אחת מאבני הנגף בדרך המלך הוא המיתוס הישראלי 'עבודה עברית'.  זהו פרק היסטורי בתולדות הישוב בארץ, הקורא להעדפת עבודה עברית על עבודה נוכרית. כמובן שמדובר בפראיירים ובורים שהסכימו לעבוד בעבודות שחורות, ממש כאילו לא היו יהודים. הטעות הפטאלית שלהם ניכרת כבר בבחירת המלים: הם כינו את העובדים-הזרים- שקַל- לנצל בשם הרומנטי 'נוכרים', ובכך שמטו את הקרקע מתחת ללגיטימציה של ישראלים רבים שהיו יכולים להתעשר על חשבוננו כבר אז, והפסידו שנים של חיי עושר עצום. ומי יפצה אותם על כך?

 אבל היום, במצעד האחד במאי שנדחק לשלהי אפריל, נראה כי סוף סוף נרשם תיקון: שורות שורות של עובדים ופועלים, הקרויים ערביי ישראל, שירטטו את קו העבודה. אלו הם מבצעי העבודה העברית. כי גם היום העבודה העברית היא שלנו, אבל היא מבוצעת (וגם זה רק כשמרשים להם) ע"י פועלים ערבים. בבחינת הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו. הסיטואציה הזו הרבה יותר נוחה למוסר: הבה ננצל את הפועל, אחרי הכל הוא לא יהודי. נכון, אם אין ברירה, אז יהודי מנצל יהודי. אבל תודה לאל שיש גם ערבים בארץ הזאת.

יום השואה ניצח את האחד במאי

ביום ראשון חל האחד במאי. אבל לא בישראל. כאן יחול יום השואה. ומתי האחד במאי? הוקדם. אצלנו התאריך עשוי להשתנות משנה לשנה. לפי חוקי הזמן המקומיים, פיקוח נפש דוחה שבת, שבת דוחה יום השואה, יום השואה דוחה אחד במאי. חד גדיא. שכן לישראל אין גבולות מוגדרים בזמן (המועדים), ממש כשם שאין לה בחלל (הטריטוריה)

 

הפטיש האדום

תחת הסיסמה פועלי כל עולם התאחדו, התפצלה צעדת האחד במאי התל-אביבית למסלולים נפרדים ולימים נפרדים. יחד עם זאת היה לכולם מן המשותף – הם לא חלו באחד במאי.

ביום שישי 29 באפריל יצאו לדרך צועדים בשני מסלולים עיקריים: ההיסטורי (בית הועד הפועל) ולצידם האיגוד המקצועי הגדול במדינה, ההסתדרות; החדש, משכונות הדרום, ולצידם האיגוד המקצועי המתחזק – כוח לעובד.  נקודת מפגש נרשמה בגן מאיר. למחרת, בשבת, 30 באפריל, יצאו לדרך צועדים יהודים וערבים ולצידם האיגוד המקצועי מען.

המוני העמלים, החלכאים, הנדכאים ו/או חדורי האידיאולוגיה, חדורי קום התנערה, קבלו דוגמא ומופת לַצורך להתארגן: תארו לכם את האפקט שיכול היה להיות למצעד אחד מלוכד, לעומת זה שהתקבל מסדרת קבוצות מקוצצות. כמו ההבדל בין אפקט האגרוף המיוחל לבין זה של קומץ האצבעות שנפרדו ממנו.

 

יתכן שההתפצלות הזו הייתה בלתי נמנעת מרגע שישראל הפקיעה את האחד במאי השנה, והציבה בו את יום השואה. לכאורה, בלתי אפשרי, כי תאריכים אינם רכבות ולכן אינם יכולים להתנגש. הרי האחד במאי הוא חג שמועדו כלול בשמו, ומטבע הדברים הוא מגיע מדי שנה בדיוק אחרי אפריל. אבל כאן נכנס לתמונה ההוקוס פוקוס של לוח השנה הישראלי (ולא היהודי!):

על אף הכלל כי חגים שנקבעו לפי הלוח האזרחי, חלים תמיד באותו מועד.
חגים שנקבעו לפי הלוח העברי חלים אף הם תמיד באותו מועד ׁ(עברי). החגים היהודיים, אם הם מתנגשים בשבת עוברים – בשעת הצורך – שינויים כגון עירוב תבשילים והוספת או הורדת ברכות.

אבל חגים של החילוניים בישראל דינם שונה. לכאורה הם חלים לפי הלוח האזרחי (כגון האחד במאי), אלא אם כן זה לא נוח לדתיים. אם ימי הזיכרון לחללי צה"ל ו/או לשואה, חלים בשבת, הישראלים מתבקשים לדחות את הצער ליום אחר. זאת למרות שתשעה באב, למשל, יום האבל היהודי, לא נדחה מפני השבת, על אף שאין כבר אנשים שבני משפחתם נפגעו במועד זה.

אז אם דוחים – השאלה היא למתי. ואם זו השאלה, יכולות – כמובן – להיות תשובות שונות. ובאמת יש. יש המקדימים ל- 29 באפריל, אחרים ל- 30 באפריל, ועוד היד נטויה. וכך נפוצה שארית הפליטה של חוגגי חג העובדים הקנדי החשוב האחד במאי  ונדחקה על ידי השואה. ואילו צועדי האחד במאי משגשגים ומצליחים לשמור על מסורת ההתפצלות. אמנם הם מעטים, אבל נפרדים.

 

 

יום הזיכרון שוב הפתיע את מכבי

 

רגע, רגע, בדיוק נכנס לי יום הזיכרון

איך קורה שיום הזכרון חל בתאריך לא מתוכנן, ומתעקש להתנגש עם היורוליג? מה, כשקבעו את המשחקים לא היה לנו לוח שנה?

 

רגע, רגע, עוד אל תכריזו מדינה. שבת

לתומנו חשבנו שלוח השנה מתנהג בצורה מסודרת. לכן כולם שלפו יומנים, תיאמו תאריכים, הקפידו שלא יפול על שבת, המוני אוהדים רכשו כרטיסים, סימנו את המועד, ערוצי טלוויזיה ערכו את לוח השידורים בהתאם, ופתאום, רגע לפני, נודע למכבי שיהיה יום הזיכרון. מלבד, כמובן, שאלת השאלות "מתי יוצא החג השנה". שהרי מדובר בלוח עברי המתורגם ללוח האזרחי. אבל מסתבר שאפשר לחולל ניסים ומהפכים גם בלוח האזרחי, שאין לו כל קשר למקורות היהודיים או הדתיים. היכולת הלאומית המופלאה הזו לשנות את הזמנים החלה מבעיית יום העצמאות.
ביום שישי ה' באייר תש"ח, בשעה 16:00 הוכרזה מדינת ישראל.
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, נשא את ההכרזה, כל בית בישראל היה צמוד למכשיר הרדיו "….. הוכרז על הקמת ….."
היה זה יום שישי, ערב שבת מלהיב מאין כמותו והמונים יצאו וחוללו ברחובות ללא חשש חילול שבת. מנקודת המבט שלהם הם חוֹללו, לא חיללו. היום הזה נקבע כיום חג: יום העצמאות.
לכאורה, מאז נחוג החג מדי שנה, בתאריך בו הוא חל, כפי שיום ההולדת הפרטי חל ביום שהוא נופל מדי שנה. אבל בישראל נזכרו לפתע שלא יפה להקים מדינות בימי שישי, כשהשבת עלולה להיכנס בכל רגע ולהיתקל במדינה הצעירה שבדרך. זה גם מאוד מפתה, קטינה ממש.
ליהודים יש ניסיון ארוך שנים בחגים שחלים ביום לא מתאים. מה עושים כשפסח נופל בשבת או יום כיפור בשישי? במקרים כאלו יש סידור שאלוהים מסכים לו, מיני "עירוב תבשילין" ותפילות מיוחדות. אבל בעניין יום העצמאות לא הגיעו להסכמה מדאורייתא, ואז תוקן בכנסת החוק ו"הוזז" יום העצמאות בעדינות ממועדו המקורי.
עד 1957 נחגג יום העצמאות במועדו. כן כן, זה קרה פעמיים בשבת ופעם אחת ביום שישי. אבל ב-1958 "הוזז" החג לראשונה וב-2004 הוזז לאחרונה כך שנותרו רק שלושה ימים בשבוע בהם "מותר" לחגוג את יום העצמאות: שלישי, רביעי, וחמישי. 
יש גם הסבר לצמצום: בחגים הדתיים יש שבתון, ואסור למאמינים לטייל ולבלות, ממש כמו בשבת מן המניין. לכן זה לא משנה להם באיזה יום בשבוע חל החג. ואילו ביום העצמאות יש יום כיף. אבל אם הוא חל בשבת הדתיים מפסידים. הם רואים את כל עם ישראל מטייל בארץ ישראל ואילו הם נאלצים להישאר בבית עם תורת ישראל. וכך ירדה השבת מסדר היום של העצמאות. גם יום שישי משאיר את הדתיים עם חצי יום לפני שצריך לסגור את המנגל ולדהור הביתה, כדי להשיג את השבת. כאן לא תמה ההתחשבנות. מאחר ויום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, ובטקסים שלו משתתפים רבנים, הם לא מוכנים להפסיד את האירוע. ולכן, גם יום הזיכרון לא יחול בשבת. לכן צריך לשוב ולמצוא מקום בלוח השנתי של כל שנה, להכניס את שלושת הימים יחד, ולא בשבת. צא ולמד: כשאומרים לילדים בביה"ס ש"היום יום העצמאות" הכוונה היא בעצם שאולי זה לא ממש היום, אבל היום מותר לחגוג, לפי הפשרה הקואליציונית. קצת כמו ילדים שנולדו ב- 29 בפברואר, והם חוגגים בתאריך רק אחת לארבע שנים.
אגב, את יום העצמאות הממשי (זה שהוקמה בו המדינה) אי אפשר היה לקיים לפי המצב הקואליציוני דהיום. שהרי אז ההמונים פצחו בריקודים ודהרו ברחובות, והשבת נכנסה בלי להפריע להם.

והנה השנה חל היורוליג ביום הזיכרון, וגם אם הגויים מוכנים להזיז ביום, אין כאן פתרון. כי כאן שולפת ישראל את החידוש השני שלה במניין הימים: כל יום נמשך 24 שעות, מלבד ימים שמתחילים לפי הדת והקואליציה כמה שעות קודם. הימים המתארכים הם תמיד אלו המקצרים את ימי הבילוי ומעבירים אותנו למצב של דום-שתיקה.

א' והנטיות של העיתונות – התפנית בסיקור א', מאז בית הנשיא ועד אורטל בן דיין

א'. אודרי הפבורן

האם א' ניהלה רומן עם גבר נשוי? איש לא הציג כך את פרשת קצב. הנשיא שלנו קצב זכה לסיקור עיתונאי מטורף היקף. היה בכך תשלום שתיקה על שנים שעיתונאים ידעו על מעלליו ולא פרסמו. רגע לפני מינויו לנשיא באה א' ממשרד התחבורה בדברים עם עיתונאים אחדים. זה היה הרגע לצפירת אזהרה: אנס בפתח בית הנשיא! אבל כלב השמירה של הדמוקרטיה כשכש בזנבו, והתיישב בצייתנות למרגלות השלטון: מישהי מספרת, אבל אין תלונה במשטרה, אין מסמך, אין אפילו וידאו של המעשים. אחרי הכל הוא מועמד לנשיאות והיא סתם א'. אז איך אפשר לפרסם? מי ישמור על כלב השמירה וזנבו? מה, הם יכולים לתלות יהבם בכמה עורכי דין מהשורה הראשונה? ומה עם יחסי עיתון-שלטון?

משנפרץ הסכר הגיעו איתו גם פרסומי ההשמצות על המתלוננות. לפתע אפשר לפרט מה אומרים האשמים ובאי כוחם, גם ללא מסמכים. הרי המתלוננות מכלות את כוחן במאבק העיקרי, המאבק באנס, ומן הסתם אין להן אנרגיה וגם לא משאבים לבזבז כדי לבחון את הפגיעה בכל פרסום.

ובכלל, כל הבנות הללו העונות לשם א'. אולי הן הוזות, אולי מתלבשות שלא כהלכה, ובכלל, זה לא אנחנו אומרים, הצד השני הכפיש ואנחנו רק מפרסמים, שלא כמו כשא' אומרת ואנחנו נמנעים מלפרסם.

העצם הגדולה שקיבלה העיתונות מהקצב, השביעה את רעבונה לתקופת מה, ועכשיו אפשר לשוב ולבחון האם כבר מותר לומר על א' העכשווית שניהלה רומן עם גבר נשוי? אולי עכשיו כבר מותר לחזור לטרמינולוגיה המכפישה הקבועה הנדרשת למונחים קליטים כמו 'זונה' ו'נעלבת'?

 

א מבית הנשיא. גילוי וכיסוי בתקשורת

נראה שכן. אורטל בן דיין, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, שאמנם אפשר לכנותה א', אבל התייצבה בשמה המלא ועם גרסה ממוסמכת של פרשת יחסים עם בעל מרות, ג', מרצה שלה באוניברסיטה, זכתה לפרץ של גידופים נוסח ערכי המשפחה הישנים ואף הוכרזה כ'זונה'.

כי די, לתקשורת נמאס להיות שוב במה לאישה שהייתה אובייקט ליחסי ניצול ושוב לעמוד לצידה. למה לא לגוון? למה לא לשוב לחיק החם של ההרגלים הישנים? למה לא להכפיש את א' החדשה? למה לא להציג את המעשה כ'רומן' (למרות שעל פי החוק זהו ניצול יחסי מרות) ?

כאן, שלא כמו במקרה של א' מבית הנשיא, חשבה התקשורת, מתאים לשלוף מהמחסן את התיאור "ניהלה רומן עם גבר נשוי" למרות ש ג' לא היה נשוי בעת האירועים, אלא פרוד למעלה משנה, ולמרות שאין זה רומן שכן החוק אוסר על ניצול יחסי מרות, ומכאן ברור שלפי רוח החוק לא היא זו שניהלה את ההתרחשות.

 

כידוע, לא מוכרחים להיות נשיא כדי להיות בעל מרות. ג' לא היה נשיא, אלא מרצה באוניברסיטה, בעל יכולת להרים ולהפיל סטודנטית שלו. ג' בחר לקרב ואז להכפיש או בלשון פחות נקייה "ללכלך" עליה במסדרונות המוסד, באוזני מוריה וחבריה ללימודים, להצר את צעדיה, להפוך את המשך לימודיה למאיימים ובלתי נסבלים. שנתיים (!) תמימות המשיך ד"ר ארן בהטרדה ו"בהפצת מידע אינטימי על אדם ספציפי".

האוניברסיטה בחרה לעטוף את הפוגע ולאתרגו. כפי שעולה מרשימתה של אורית קמיר תחת הכותרת הקלות הבלתי נסבלת של ההחלטות בענייניהם של אייל בן ארי וגדעון ארן באוניברסיטה העברית  ביטלה האוניברסיטה החלטה משמעתית חזקה של טריבונל משמעתי לטובת הסכם גישור פשרני וחיוור, שבו "הוא הודה שהוא קיים יחסים אינטימיים עם תלמידה שהוא לימד; הוא הודה שהוא שוחח עם אנשים אחרים במחלקה שלו, לרבות מרצים אחרים שלימדו את המתלוננת אף הם, על יחסיו עם המתלוננת; הוא הודה ששיחות אלה התנהלו לא רק במהלך הקשר אלא גם בשנתיים שלאחר סיומו; הוא הודה שעשה זאת בהתעלם מבקשותיה של המתלוננת לחדול מכך; הוא הודה שלאחר סיום הקשר עם המתלוננת הוא המשיך לנהוג בה ולהתבטא כלפיה "בדרכים לא ראויות שגרמו לפגיעה בה"; הוא הודה שהוא התבטא באוזניה ובאוזני אחרים באופן שפגע בשמה הטוב וגרם לה לחוש מאוימת, לאחר ששמע שהיא עומדת לפרסם רשימה על הקשר שהיה ביניהם ומתוך ניסיון למנוע זאת […] למרות שהובהר מעל לכל ספק, אפילו לדעת המוסד, שהנילון נהג באופן לא הולם – הוא יצא ללא פגע כלל. "

אחרי שהותר להכפיש, לאיים, לפגוע וכל זאת בריש גלי, ולא לשלם כל מחיר, הצטרפו עיתונאים אחדים, טוקבקיסטים ואפילו האוניברסיטה עצמה להשלכת בליסטראות על הקורבן, החל בהפרת החוק הבוטה של הנציבה למניעת הטרדה מינית באוניברסיטה העברית, כפי שהיא עצמה כותבת ברשימתה ב'העוקץ'

שחיזקו את דבריהם ואף הסבירו אותם תוך הכפשה בכינוי 'נעלבת' (הפלא ופלא, גם הכפישו, גם השמיצו ובמקום להודות להם היא נמצאה, לדעתם נפגעת).

מכאן ועד לעליהום של גדודי טוקבקיסטים הדרך קצרה כמו הבל נשימתו של פר חמום.

 

תעלומת ה"למי אתה קורא זונה"  ולמי "קורבן הטרדה" נאלצת להפעיל את שיטת 'מצא את ההבדלים'. נראה כי ההבדל המהותי אינו זה שבין א' מבית הנשיא לבין אורטל בן דיין. ההבדל הוא בין קצב לבין גדעון. כדאי לבחון כמה עיתונאים חשובים קרובים בתודעתם למלייה של קצב, וכמה קרובים נפשית לאנשי אקדמיה. מיהם חבריהם ואנשי משפחתם של שני הנאשמים, ועם איזו קבוצה חשים עיתונאים בבית.

האם עירית לינור היתה מעלה בדעתה, בהכרה או שלא בהכרה, לכנות את א' ממשרד התיירות זונה? בשום אופן לא!

האם יאיר לפיד היה מגן על אמירה כזו וטוען שראשית אין מדובר בקביעת עובדה (עסקה בזנות) אלא בקריאת גינוי סתמית, ושנית כי אין מדובר בקריאת גינוי ספציפית, אלא באופן הגינויים הסדרתיים של לינור? מעניינת גם החזרה שלו על טענות הגבר הנשוי, ולא ברור אם מחמת רשלנות או מחמת טעמים של חיזוק גרסת לינור, זו שהוא מתרץ אותה בטענה שזהו הלקסיקון שלה דרך קבע, ומחמת הסידרתיות באופן הדיבור אין לראות בכך פגיעה.

האם יתכן כי יש יותר עיתונאים החשים בבית במלייה של גדעון ארן, מאלו החשים כך במלייה של אורטל בן דיין? אין לי סטטיסטיקה, אבל גם אין לי הסבר אחר לסוג הכשלים הלוגיים של הטענות להגנתו/הכפשתה.

 

לזכותנו ייאמר שהיום כבר לא מעלים נשים מכשפות על המוקד, אבל בהחלט מטעימים אותן מעט מחומן של להבות הלוכחות את כפות רגליהן.

העובדים הסוציאליים ורטוריקת השוק החופשי

 

שוק חופשי

 

 

העובדים הסוציאליים נאבקים על שכרם של חבריהם שנזרקו לעמותות. אם המדינה תצליח, היא תפריט גם את השאר. נפטרתי ולא שילמתי. לכן המאבק על השכר בעמותות הוא גם על השכר שלהם בעוד זמן קצר

 

שוק מאורגן

כולם מסכימים ששכר העובדים הסוציאליים הגיע לשפל, ושהם יכולים להיות חברים של המטופלים שלהם מבחינה סוציואקונומית. כולם גם מסכימים שבאמת מגיע להם תגמול על עבודתם, למרות שהמדיניות הישראלית מעודדת דווקא תגמול על ניהול, ולאו דווקא על עבודה. כולם גם מוכנים לחתום בפועל על הסכם שאיכשהו מתגמל אותם על העבודה המפרכת. אבל רק בתנאי שלא כולם ייהנו מזה. משרד האוצר מתעקש לקיים מצוות הפרד ומשול גם בעובדים הסוציאליים. הוא מתעקש שישאירו בשטח את חבריהם בעמותות בשכר הרעב המשפיל שלהם. אחרי הכל, מדובר בעובדים שעד לא מכבר היו חלק מהממסד הממשלתי והמוניציפלי, ואנשי האוצר עמלו קשה כדי להפריט אותם משם לכל הרווחות. ועכשיו, לאחר שנוִפנְפו בהצלחה מרשימת מקבלי המשכורות של מוסדות המדינה, פתאום הם מבקשים את שכרם האבוד. אנשי האוצר לא מתבלבלים, הם שולפים מנדנם את אקדח 'השוק החופשי'. לטענתם, העלאת משכורתם העלובה של העו"סים בעמותות, היא 'התערבות בשוק החופשי', מהלך הנחשב למגונה בהרבה מתשלום שכר-רעב או מניצול מנוול רגיל. אלא שלמעשה ההתנגדות הזו עצמה היא התערבות בוטה בשוק החופשי. הרי משרד הרווחה (שהוא למעשה המעסיק של העמותות שמעסיקות את העובדים – להלן 'המעסיק') מעוניין ואף מצהיר בפרהסיה, שהוא מעוניין בשמירה על שיוויון בין העו"סים לקבוצותיהם. שר הרווחה, כחלון, ממש מבקש לשלם לכל העובדים הסוציאליים באשר הם. מי כמוהו יודע שמדובר בקרב בלימה, וכי אם יצליח האוצר לדלדל את המופרטים, תתפשט מגיפת ההפרטה גם לעו"סים שעוד נותרו לו, והם צפויים להתאחד עם חבריהם המקופחים בעמותות. והנה האוצר מתערב במו"מ בין 'המעסיק' לבין העובדים. גם מתערב, גם מפריע, וגם מטרפד. לא מספיק שהוא מאיים בשוטים ובעקרבים של השוק החופשי על עובדי ישראל, הוא גם נושא את השם המשוקץ לשווא. בבחינת מניפולציה בתוך מניפולציה. לא שיש כאן חידוש גדול, הרי כולם מעסיקים יח"צנים בוגרי אורוול האמונים על הדאבל-טוק, אז למה לא לנצל הזדמנות כדי להגיד הכל טוב, ולהתכוון אבל לא לכם?! המדינה (לא רק שלנו) דוגלת בשוק חופשי כרטוריקה שיווקית. אבל בפועל היא רגולטור שמכוון את זרימת ההון: הנחה בחשבון המים לדנקנר (רק מיליונים אחדים), העברת עתודות גז, העברת אוצרות ים המלח, העברת כספי הפנסיה שלנו כהשקעה – הכל לידיים מעטות. התערבות בשכר הבכירים – לא! התערבות בשכר המינימום – כן! התערבות בהוצאות מיליארדים מישראל – לא! התערבות בכניסת עובדים לישראל – כן!

מכאן, שאף אחד לא רוצה שוק חופשי. אבל יש האוהבים לסנגר עליו תוך שהם נהנים מהטבות, ומהגבלות לאחרים.

או: למה הפרטת העובדים הסוציאליים היא שוק חופשי, ושמירתם על כוח המיקוח לא?