למה לקבל החלטות כשאפשר לקוות שיהיה טוב? בית המריבה כמֵיצָג

 
טוני בלייר אמר פעם בראיון שלמנהיג יש רק תפקיד אחד: לקבל בכל רגע החלטות. המציאות משתנה, דברים צצים, תרחישים מפתיעים, וכל העת יש לבחור בין אלטרנטיבות. כדאי שההחלטות תהיינה נכונות, אבל העיקר שתהיינה החלטות. הוא תאר מסכת סיזיפית של קבלת עשרות החלטות ביום, שדווקא גרמה לו סיפוק, כי בלעדיהן הכל היה נתקע.
 
עכשיו עומד בלייר מול מסך הטלוויזיה ורואה בהשתאות איך בישראל אין צורך לקבל החלטות. למה להחליט, המציאות לא זורמת מעצמה? ולראיה, הנה יש כאן סכסוך שמתנהל כבר שנים בהצלחה גוברת, משתתפים בו ערבים ויהודים והמון נשק. מתים מדברים כאלו, גם נפצעים. אז מה עושים?
שכל אחד יעשה מה שהוא מבין. למה דווקא המנהיגים צריכים לקבל החלטות בנושאים לא נעימים כאלו? חייבים להודות שיותר קל להחליט באיזה מלון להתאכסן בוושינגטון.
יחד עם זאת אי אפשר להאשים את ההנהגה באי קבלת החלטות. היא כבר קבלה החלטה פעם: הקימה צבא, ציידה אותו באמצעי לחימה ובנוהלים. כל ילד יודע שאם ערבי מתקרב ונראה חשוד (בעיני המתבונן), הוא קורא לו לעצור. ואם הערבי ממשיך להתקדם, אפשר להעריך שמדובר בסכנת חיים. ואם אתה חש מאויים – אתה יורה. נכון, ברגליים, אבל אם אתה לא צלף? הלך עליו.
 
כאילו לא די בהחלטה חשובה כזו, נדרשת ההנהגה לקבל החלטות בשאלה המיותרת מה עושים אם יהודי מתקרב לחייל עם אבן ענקית? ובשאלה מה עושים אם מאות נערים מתקרבים עם מאות אבנים? והשאלה הזו גוררת המון הכרעות נלוות, כמו מה עושים כשנערים נכנסים בהמוניהם לשטח צבאי סגור, והם לא שמאלנים, אלא מלח הארץ ואין להם אלוהים? כלומר יש להם אלוהים, אבל הוא לא ישראלי אלא אקס טריטוריאלי?
ברור שלמנהיג אין ראש לטפל בזה. הרי לא חסר לו מה לעשות. כידוע, אנחנו מדינה קטנה עם המון בעיות, והוא בדיוק עסוק בטיפול בהחזרת גלעד שליט. רגע, בעצם גם בעניין גלעד שליט צריך לקבל החלטות, למשל האם לשחרר אסירים. טוב, אבל מנהיג המדינה היהודית היחידה עסוק כרגע בפרישת רשת בטחון פנסיונית. טוב, לא בדיוק, כי אם יפרוש רשת, בינתיים יברחו לו המצביעים מהקמפיין. ובכלל, למה דווקא הוא? לא מספיק שהשקיע מאמצים וכספים כדי להגיע לתפקיד, עכשיו גם המדינה נופלת עליו?
בקיצור, במקום לקבל החלטות כל הזמן, שזו עבודה מפרכת ומלחיצה לכל הדעות, לא עדיף לקוות שיהיה טוב?
כשהגנן בנופש, היבלית חוגגת. עשבים שוטים מסתובבים עם קלצ'ניקוב תחת כל עץ זית רענן. בתקופת ההתנתקות תיארתי את הערוגה לגידול עשבים שוטים  ב "חופש"
אין ספק שהיתה זו הפקה מלהיבה, עם הכתום המשגע וניתוץ הסדר במדינה השכנה ישראל. תרמילאות ללא לאות בלי להרחיק לטוס, אבל עם להרחיק לכת.
עכשיו כולם צופים במיצג הענק החדש: הלוקיישן – חברון. הקונפליקט: האם קוראים לזה בית המריבה או בית השלום. ההטעייה: כאילו יש צורך להחליט של מי הבית. הסוגיה האמיתית: איך מפסיקים התפרעות אלימה בראש חוצות. שכן, בעוד השיח נעזר במסמכי טאבו סבוכים ובסוגיות מקרקעין ורכישה, הבעיה המיידית והמתמשכת גם יחד היא אלימות חסרת מעצורים כלפי שוטרים, חיילים, פלשתינים וכל מי שעומד בדרכם.
ושוב נדרשים הממשלה ובית המשפט לקבל החלטות, מול הפורעים חדורי ההתלהבות. ושוב עולה השאלה: למה דווקא ברק צריך לקבל החלטה? אולי הוא יעוף בבחירות הקרובות, וניצל? אולי כך העונש הזה יפול על מישהו אחר? ולחילופין, למה דווקא ציפי ליבני? היא לא ראש ממשלה, ואולי גם לא תהיה, אז למה לה לשבור את הכלים ולהחליט? אולמרט? הוא כבר רואה את הסוף, אז שהוא יטבול את הידיים במדמנה? לא בשביל זה הם נאבקו לזכות בתפקיד. שהמדינה תשב בשקט ותחכה.
 
תוך כדי כתיבה מגיעות הידיעות שכוחות הבטחון שחררו את הבית, ואת הפורעים החמושים השליכו החוצה. תארו לכם שמגיעה ידיעה על טרוריסטים בגבעתיים המבקשים להתנקש במישהו ברחוב מסויים, ויפנו אותו לרחוב אחר.
עכשיו שולחה לאדמת הקודש להקת צאן הקדושים משליכי האבנים, שופכי החומצות ובעלי המחסן הגדול שנתפס בבית החברוני ובו שלל מוטות ברזל, אלות ופרופ מגוונים שניתן לאסוף שוב בלוקיישן אחר. יהיה אקשן.